כמו הקינלי, כמו הווקמן, כמו הטמגוצ'י, היה נדמה שגם העידן שבו בכירי מפלגות השמאל הישראלי עולים לרגל אל הראיס הפלסטיני ברמאללה חלפו אי אז בשנות התשעים. אבל אתמול, בשעת ערב, נפגשו שרי מרצ עם אבו מאזן במוקטעה.
מרצ איננה מרצ של אז ואבו מאזן איננו ערפאת, ושנות העשרים של המאה הנוכחית אינן כמו שנות התשעים של המאה שעברה. איש, כולל ניצן הורוביץ, איננו סבור ברצינות שמהפגישות האלה ייצא שלום. המפלגה שניווטה את דרכו של רבין כל הדרך אל הסכמי אוסלו היא היום שותפה בממשלה שמתגאה גאווה משונה בכך שלא תעשה דבר בתחום המדיני, לא סיפוח ולא פינוי. אני חושד שהורוביץ הרבה פחות מוטרד מ"הכיבוש" מאשר קודמיו, אלוני, שריד וגלאון.
ערפאת יכול היה להתחזות לאיש שלום בזכות כוחו הפוליטי העצום בקרב הפלסטינים. יורשו הוא דיקטטור זקן, שנוהג לרצוח את מתנגדיו ולשלם משכורות לרוצחים. שעה לפני שנפגש עם ראשי מרצ עוד קיים שיחות תנחומים עם משפחות מחבלים שצה"ל חיסל בשבוע שעבר ביהודה ושומרון. כן, לפעמים עושים שלום עם רודנים. זה קורה בשילוב של שתי נסיבות: זניחת המלחמה וכוח פוליטי. אבל לעבאס אין שום יכולת להביא הסכם. בניגוד לעבאס הישראלי, הוא איננו רוצה בדו קיום ולא מוכן לשום צעד אמיץ. המפגש איתו הוא יריקה בפרצוף של משפחות שכולות עבור פוטו אופ. רפלקס מותנה, סטטוסים משנות ה-90. ואיזה סמל סטטוס מפוקפק.
העובדה ששר הבריאות נוטש קבינט קורונה באמצעו כדי לפגוש את עבאס הזויה. אם לראש הממשלה בנט אין יכולת פוליטית ו/או חשק למנוע מהורוביץ להיפגש עם אבו מאזן בניגוד לקו שהוא עצמו התווה, המינימום המתחייב היה לדרוש מהרודן מרמאללה להתאזר בסבלנות עוד רבע שעה, עד שיסתיים הקבינט. אף ציוץ לוחמני של איילת שקד לא יכסה על המבוכה.