את יום נפילתו של הדר גולדין אני נושא עימי, יום-יום. הכרתי את שמחה, פרופסור שמחה גולדין, אבא של הדר, ששימוש כיו"ר ועדת המקצוע ללימודי היסטוריה במשרד החינוך.
הדר מלווה אותי מפני שאני חב לו חוב, החשבון בינו לבינו פתוח. הייתי שר, הרמתי אצבע בעת ההכרעה לצאת למבצע בעזה. מי ששלח לקרב, גם אם הוא זוטר כמוני, חייב לחוש באחריות. הוא חייב לשכב לישון ולקום בבוקר כשתמונתו של הדר לנגד עיניו.
את זהבה שאול, אימו של אורון שאול, פגשתי עשרות פעמים. ביקרתי בביתה פעם אחר פעם, רק להשפיל עיניים ולשמוע את מה שיש לה לומר. זהבה מהלכת בינינו כמי שהחיים שלה אינם חיים. אין לה יום ואין לה לילה. היא מתמודדת עם מציאות בריאותית מורכבת, והחובה שלה לאורון לא מניחה לה.
אורון והדר מלווים אותי. קשה לי להתבונן בעיניים של שמחה ולאה. קשה לי להתמודד עם הכאב העמוק של זהבה. אמנם אני כבר לא מצוי במוקדי קבלת ההחלטות, אבל אני מרגיש שהיה אפשר לעשות יותר. גם עליי מוטלת האחריות, אבל לא רק עליי. לא רק אני חייב לזהבה, לשמחה, ללאה ולזהבה. לא רק מפקדי צה"ל, ראשי מערכת הביטחון ושרי הממשלה. את ואתה, אנחנו, כל מי שאזרח ישראלי, חייב לחוש באחריות להשיב את הבנים הביתה. למעשה הגדול הזה יש משקל מוראלי קריטי, הוא מבטיח לכל הלוחמים שלא נזנח אותם.
למאבק הזה יש משקל מפני שהורים לחיילים כמו אורון והדר צריכים לדעת שאנו שולחים להם יד, פותחים את הלב, לא מוותרים על החובה להשיבם לקבר ישראל. למעשה הגדול הזה יש גם משקל יהודי, משקל מוסרי, משקל אנושי. לפעמים, אנחנו שוכחים מה זה פשוט להיות בני אדם.
ביום שלישי נציין את צום עשרה בטבת, היום שבו הוטל מצור על העיר. אחר כך, בחודש תמוז, הובקעה החומה ונכבשה העיר. בתשעה באב נשרף הבית. חכמים פרשו בפנינו שורה ארוכה של נימוקים לחורבן הבית. בבסיסם, היבטים שונים של לכידות חברתית, ערבות הדדית, הכרה בערך האדם, גם אם הוא רחוק ממני. המשמעות העמוקה היא שחורבן מתחולל כשלא רואים בני אדם.
בכ"ז בכסלו תשי"א, 1951, החליטה מועצת הרבנות הראשית להכריז על היום הזה כיום הקדיש הכללי, יום שבו אומרים קדיש לזכר נפטרים ונרצחים שיום פטירתם לא נודע, בהם קורבנות השואה. בהקשר הזה, איננו יודעים את מקומם ויומם של הדר ואורון.
ביוזמת משפחת גולדין וחברים נוספים, אנו מציעים לומר מחר קדיש לזכרם. אני קורא לכולנו להיות שותפים. מי שלא נוהג לומר קדיש, אנא, מצאו דרך להביא אל ביתכם ביום המיוחד הזה את הדר ואורון. אפשר גם לצרף את התפילה הבאה:
"אב הרחמים שוכן מרומים, ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים את החיילים הקדושים והטהורים הדר בן שמחה וחדווה לאה; אורון בן הרצל וזהבה; שמסרו נפשם על קדושת השם. מנשרים קלו מאריות גברו, לעשות רצון צורם וחפץ קונם בעוז וענווה. יִזְכְּרֵם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי ישראל, יביאם לקבל ישראל ככתוב: "ואל עמו תביאנו" - וינוחו בשלום על משכבותם ונאמר אמן".
אורון והדר חייבים להיות נוכחים בשגרת החיים הלאומיים שלנו. אסור לנו להדחיק, לשכוח, להעלים, להסתיר את הצו המוסרי הניצב לפתחנו. עשרה בטבת מהווה הזדמנות להחזירם למודעות לאומית רחבה. ואם לא די בכך, אם יש בכך קורטוב של נחת רוח להורים - לא נתגייס?
>>> הרב שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה", שר החינוך לשעבר