תקלה עולמית אתמול בשעות הערב בפלטפורמות של פייסבוק, כולל וואטסאפ ואינסטגרם הביאה מיליארדי משתמשים ברחבי העולם לתחושת חוסר אונים, תסכול ובעיקר הפנמה של התלות האובססיבית שלנו בפלטפורמות הללו. הדרך הטובה ביותר להבין עד כמה אנו תלויים בדבר מסוים היא כאשר לפתע דבר זה נמנע מאיתנו, לפתע רואים מה קורה כשכולם כל כך תלויים ברשתות האלה. אנשים סיפרו שיעדיפו להיות בחושך ללא חשמל אבל ללא בלי וואטסאפ.
צריך להבין שפייסבוק היא לא רק פלטפורמה המאפשרת לקבל עדכונים על הפיצה שחבר שלך אכל אתמול במסעדה, יש לא מעט עסקים שבנויים על מערכות של פייסבוק שלא יכולים להשתמש במערכות שלהם כתוצאה מהקריסה. אף אחד לא יכול היה לחזות את האופן שבו הדברים יתפתחו או את ההשפעה שתהיה לטכנולוגיה הדיגיטלית על חיינו. אף אחד לא יכול היה לנבא את גודל האובססיה שלנו עם רשתות חברתיות או את העובדה שאנחנו מוכנים לנדב שעות, ימים ושבועות מחיינו לטובת גלילה חסרת תוחלת בפיד או ציפייה שיופיעו על המסך 2 וויים כחולים. האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה עלינו קשור לצרכים והיצרים הפרימיטיביים שלנו, לא פחות מאשר לענקיות הטכנולוגיה.
בשנים האחרונות חל שינוי תפישתי עמוק ביותר. הנורמות שהשתרשו בחיינו בלי שנרגיש מראות שמשפחות מתקשרות ביניהן כמעט באופן בלעדי באמצעות הוואטסאפ, מנהלים מתקשרים עם העובדים שלהם, מרבית עושים שימוש בנייד לשלוח ולקבל הודעות וזה לא רק שהצעירים כיום מעדיפים להסתמס על פני לעשות שיחת טלפון, הם פשוט לא מוכנים לדבר. לפי סקר מ–2017 של חברת Ofcom, רשות התקשורת הבריטית, 49% מבני דור ה-Z אמרו כי יסמסו או ישלחו הודעת וואטסאפ אפילו למישהו שנמצא איתם באותו חדר. התופעה הזאת אף קיבלה כינוי משלה — "Generation Mute" דור ההשתק.
אחת התופעות שממחישות את גודל האירוע שבניתוק מהנייד מכונה בשפה המקצועית סינדרום הפנטום. במקור משויך לאנשים שעברו קטיעה של איבר, אך ממשיכים להרגיש את האזור הקטוע גם לאחר הקטיעה. באותו אופן אחוז גבוה מהמשתמשים בטלפונים החכמים סובלים מסינדרום של "רטט פנטום״ - הם חשים את הטלפון רוטט בכיס גם כשאינו שם או שהם מתחילים לדמיין צלילים גם כשהנייד שקט. אנשים התקשרו לדווח לי שהם ממשיכים לשמוע נוטיפקציות מהנייד במהלך התקלה ולהיכנס כל כמה דקות לוואטסאפ, כדי לנסות ולקבל צליל חיים.
ממשק בין חולשה אנושית לטכנולוגיה
לא מדובר בהפרעת נפש, יש לכך הסבר פיזיולוגי. אם עבר פרק זמן ולא נשמע צלצול, אנו חווים ירידה במוליך עצבי בשם דופמין. רמות הדופמין עולות עם כל צליל התראה הנשמע מהנייד. כאשר לא נשמע צליל מהנייד אנו חווים ירידה של דופמין, ממש כמו אנשים שלא מקבלים את מנת הסם היומית שלהם. הצורך להעלות את רמות הדופמין הוא כל כך אקוטי שהוא מוביל אותנו לשמוע צלילים שלא קיימים.
התמכרות שלנו היא תוצאה של הממשק בין החלושות האנושיות לטכנולוגיה מייצר את התלות המשתקת הזו, את החרדה הקיומית אקזיסטצניאליסטית ותחושת הניתוק מהעולם, ההתמכרות לריגושים הזולים ומהירים שמספקת לנו הטכנולוגיה. הטכנולוגיה הדיגיטלית שאמורה הייתה לשרת אותנו, הפכה לעריצינו האכזריים. הם מספקים לנו את האשליה שאנחנו שולטים בהם, ומשתמשים בה כדי לשלוט בנו. באופן אירוני הטכנולוגיה הביאה לכך שמעולם בהיסטוריה לא היינו כה מנותקים ומרוחקים האחד מהשני.
כחברה, אנו מייחסים ערך רב יותר לתגובתיות מתמדת, לזמינות. הנורמות השתנו, במקום שחוסר נימוס יהיה לא לענות לאדם, חוסר הנימוס בתקופתנו הוא לחזור להודעה אחרי שעברה רבע שעה. זה כבר נתפסת הפרה של הנורמות המקובלות. הנורמות החדשות שהשתרשו תובעת מכולנו להיות מחוברים לכל דבר כל הזמן. תופעה זו קיבלה ביטוי באחד הטוויטים המשותפים ביותר של 2016, שקבע: "החיים הבוגרים הם לשלוח מיילים שנפתחים במילים 'סליחה על התגובה המאוחרת'".
תלות נואשות בגירויים
למרות האשליה שפיתחנו יכולות של ״מולטיטאסקינג״ האמת היא שהמוח האנושי לא מסוגל לבצע שתי פעולות או יותר במקביל. כשאנחנו עונים לוואטסאפ בזמן שאנחנו קוראים מייל מול הטלוויזיה, אנחנו לא מבצעים שלוש פעולות במקביל, אלא מעבירים את הקשב שלנו במהירות מפעולה אחת לאחרת, הלוך ושוב. כשאנחנו עוברים ממשימה למשימה אנחנו משלמים "מחיר מעבר" גבוה מאוד. האנרגיה המנטלית וההיערכות הקוגניטיבית שהמוח נדרש להן כדי לעבור בין משימות מאיטות את קצב העבודה שלנו ומורידות משמעותית את איכות הביצועים. הסחות הדעת בדמות נוטיפקציות בלתי פוסקות מהנייד פוגעות ביכולת להבדיל בין עיקר וטפל ולהתעלם ממידע לא רלוונטי וגוררות של אי־דיוקים וטעויות.
כתוצאה מכמות הגירויים אליהם אנו נחשפים בו זמנית בזמן הצפייה במסך, אנו מפתחים תלות נואשת בגירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין. בתקופתנו הפחד הכי גדול הוא לא הפחד מהחמצה כפי שנהוג לחשוב אלא הפחד משעמום, הפחד להעביר 5 דקות ללא גירויים. כדי לבחון זאת, חשמלו אנשים באופן שגרם לתחושה מאד כואבת ולא נעימה (אך לא גרמה נזק). לאחר מכן השאירו אותם לבד למשך 20 דקות בחדר, חלק גדול מהנבדקים פשוט החלו לחשמל את עצמם, העיקר לא להיות עם עצמם ועם מחשבותיהם.
בניגוד להתמכרויות אחרות כמו סמים או סיגריות, ההתמכרות הדיגיטלית נתפסת לגיטימית. כשאנחנו מחוברים, תחושת הזמן שלנו מתעוותת באופן שלא מאפשר לנו לאמוד כמה זמן היינו מחוברים. אנחנו נכנסים רק כדי לראות מי עשה לנו לייק, ונשארים בפיד 20 דקות. תלות זו בנייד לא נוצרה סתם. מדובר בצורך מהונדס היטב שהוקדשו לו מחשבה וידע רב. במילים פשוטות – הנדסת התמכרות.
כאשר הסוללה נגמרת או שאין חיבור לרשת, אנשים מדווחים על תחושות הנעות בין אי נוחות להתקף חרדה מלא. תופעה זו מכונה נומופוביה - (no phone phobia). בין הסימפטומים החמורים נמנים פאניקה, עלייה בקצב הלב, חולשה וסחרחורות מה שהוביל לקריאות של אנשי מקצוע לכלול כפוביה רשמית בספר ההפרעות הפסיכיאטרי.
קצב התפתחות הטכנולוגיה, והעובדה שהיא תופסת מקום הולך וגדל בחיינו, מובילים לכך שבעוד מספר שנים לא רב, המעגלים העצביים יעברו חיווט מחדש עם מרכזי כובד שונים לחלוטין. קשה להעריך כיצד השינויים הטכנולוגיים יעצבו את מוחנו, אבל דבר אחד ניתן לדעת בוודאות: מבחינת הדורות הבאים אנחנו נהיה מושא למחקר בערך כמו האדם הקדמון.