נאום הבכורה של בנט בפני העצרת הכללית של האו"ם היה למעשה שלושה נאומים בכרטיס אחד: נאום אחד היה מעין נאום פתיחת מושב בכנסת – נאום כזה בנט צפוי לשאת בשבוע הבא, עם פתיחת מושב החורף של הכנסת ה-24. בנט דיבר בחלק הזה על המצב הפוליטי בישראל, על ארבע מערכות הבחירות, הכאוס שכולנו נקלענו אליו בשנתיים האחרונות - וחילק מחמאות לממשלתו ולהישגיה עד כה.
הנאום השני שבנט שילב בדבריו היה נאום על מצב הקורונה – כזה שבנט היה יכול לשאת בפתח ישיבת קבינט הקורונה שצפויה ביום ראשון הקרוב ושנדמה היה שבנט צריך היה לשאת בעברית, בפני קהל ישראלי. הנאום הזה כלל גם מתקפה תמוהה על הדרג המקצועי של משרד הבריאות. רוחה של ד"ר שרון אלרעי-פרייס, שלא הוזכרה בו, כאילו ריחפה בחלל. בנט אמר שהרופאים לא יהיו אלו שיקבלו את ההחלטות לבדם – לצופה הבינלאומי בנאום ההקשר הזה לא כל כך ברור.
הנאום השלישי היה החלק המרכזי והחשוב של דברי בנט – נאום מדיני, שבו בנט סיפק את הכותרת לגבי אירן כשאמר שבטהרן מתכננים להקים מתקני גרעין סודיים – ושמבחינת ישראל זהו קו אדום. שהיא הגיעה לקצה גבול הסבלנות שלה. המילים הללו שנשא בנט, שהיו הרלוונטיות ביותר למעמד, ייבחנו במעשים – עד לנאומו של בנט בשנה הבאה באותה במה, כשמאחוריו רקע השיש הירוק המפורסם. החידוש המרענן הוא הוויתור על מס השפתיים המיותר בנושא הפלסטיני. בשתיקתו המוחלטת אל מול נאומו המאיים והמתקרבן של אבו מאזן נתן בנט להבין ששתיקה כהודעה - הודעה שהמשא ומתן עם הפלסטינים מת.
את הנאום שבנט נשא היום באו"ם יכול היה לשאת גם ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו, למעט החלק עם הקורונה. את הנאום הזה יכול היה לשאת גם בשנה אחרת ראש הממשלה נתניהו, אולמרט או אפילו שרון, חוץ מהעובדה שהעניין הפלסטיני כלל לא הוזכר בו. במבחן התוצאה, כבוחנים את המהות בדברי הנואם – לא נראה שיש הבדל בין בנט לנתניהו במדיניות.