איך תיראה עוד שנה בשכונה הקשה שלנו? מערכת N12 פנתה ל-6 מומחיות לענייני המזרח התיכון כדי לנסות להבין בעזרתן מה חושבים עלינו ומה מצפה לנו מכיוונן של אירן, סוריה, לבנון, ירדן, מצרים ובזירה הפלסטינית. את הטורים שכתבו תוכלו לקרוא כאן:
האירנים - מטרה ברורה ומיידית: איום תמידי על מדינת ישראל | סימה שיין
הלבנונים: סיר הלחץ ברחובות דוחק את חיזבאללה לפינה | אורנה מזרחי
הסורים: פותחים את השער לאירנים - שנוהרים לרמת הגולן | כרמית ולנסי
הירדנים: התקוות שנעלמה, האכזבה מישראל והחשש לקריסה | רות מלכי-ירון
הפלסטינים: לא מוצאים את האור בקצה המנהרה | נועה שוסטרמן
זמן קצר לפני יום הכיפורים ראש הממשלה נפתלי בנט יצא לביקור מדיני ראשון שלו במדינה ערבית ונפגש בשארם א-שייח' עם הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי. ההזמנה לפגישה הגיעה מהמצרים ונמסרה לבנט בעת הביקור של שר המודיעין עבאס כמאל בירושלים לפני כמה שבועות.
שום דבר במזרח התיכון אינו מקרי, גם זה שהפגישה הזאת התקיימה ביום השנה לחתימה על 'הסכמי אברהם' בין ישראל לאיחוד נסיכויות המפרץ ובחריין. הפעם האחרונה שביקר ראש ממשלה ישראלי במצרים היה לפני 11 שנים. במהלך התקופה הזאת מצרים חוותה שתי מהפכות ושלטון קצר-ימים של האחים המוסלמים, מספר מדינות ערביות נכנסו למערבולת בלתי-נגמרת של טרור ומלחמת אזרחים, ישראל הספיקה לחתום על חוזי שלום עם ארבע מדינות במזרח התיכון, ארצות הברית המשיכה במגמת ההיפרדות מהאזור, בעוד שרוסיה וסין נכנסו אליו על מנת להישאר.
יחסי ישראל-מצרים חוו כמה משברים, אך נותרו לעמוד איתן למרות הסערות האזוריות (ואולי גם בזכותן), ובתחומים רבים אף חלה התחממות מסוימת. מה צפוי ליחסי ירושלים וקהיר בעשור הקרוב, מי במצרים אחראי על עיצוב של דמותה של ישראל ומדוע מצרים ממשיכה להתחמש בקצב מסחרר?
יחד נגד טרור איסלאמי
במהלך השנים האחרונות, כשמצרים נאלצה להתמודד עם אירועי טרור רבים בשטחה ועם ניסיונות של ארגונים הנאמנים לדאעש להתבסס בחלק הצפוני של חצי האי סיני, שיתוף הפעולה בין ירושלים לקהיר הגיע לפסגות חדשות ולקרבה חסרת תקדים. מצרים, שהתקשתה למגר את הפעילות של ארגוני הטרור בסיני, בירכה על שיתוף הפעולה עם ישראל ולא ניסתה להכחיש או להסתיר אותו, בעוד שבישראל שמחו על ההזדמנות לחזק את הקשרים עם קהיר ומיהרו להיענות לדרישות רבות מצידה, לרבות ההגדלה של הנוכחות הצבאית המצרית בחצי האי סיני. למרות חילופי השלטון שהתרחשו במצרים בין השנים 2011-2013, גורם אחד בה נותר יציב כמו הפירמידות האדירות בגיזה - וזה הצבא המצרי. כל הנשיאים המצריים, מלבד מוחמד מורסי איש האחים המוסלמים, באו מתוך שורות הצבא. כולם, ללא יוצא מן הכלל, דאגו לחזק את הצבא ואת תדמיתו בתור "מגנה של מצרים".
לצבא המצרי יש תפקיד משמעותי גם בכלכלה, תרבות ותחומי חיים אחרים, ולפי הערכות של מומחים הוא חולש על כ-40% מכלכלת מצרים. הנתח שנשלט על ידי הצבא רק הלך וגדל מאז שהחלו אירועי האביב הערבי שהביאו להפלתו של הנשיא חוסני מובארק. עתה, תחומים נוספים כמו הקמה של כבישים ותשתיות לאומיות ועד הפקת סדרות רמדאניות נמצא בידיו. לא מפליא שאנשי צבא מנהלים גם את הנושא הרגיש של יחסים עם ישראל – לא שר החוץ המצרי סאמח שוקרי הביא לבנט את ההזמנה לפגישה עם א-סיסי, אלא ראש המודיעין והשר עבאס כאמל. גם בימים עברו, כאשר הביקורים ההדדיים והפגישות היו יותר תכופות, מי שניהל את התיק הישראלי והפלסטיני היה הגנרל עומר סוליימן, מקורבו של מובארק וראש המודיעין.
השליחים המיוחדים הללו, שאוהבים להיות יותר בצל ופחות באור, אחראים על התיווך הרגיש בין ישראל לחמאס ועל ניהול היחסים בין חמאס לפתח באופן כזה שישרת את האינטרסים של מצרים ויגן עליה מפני טלטלות נוספות. בקהיר היו רוצים לראות רגיעה ארוכת-טווח בין חמאס לישראל, ולמעשה הנצחה של סטטוס-קוו במשולש של הגדה, עזה וישראל, גם כדי למנוע את התחדשות של שיתוף הפעולה בין אנשי חמאס לדאעש בחצי האי סיני. מהבחינה הזאת, המטרות של מצרים וישראל לא בהכרח חופפות, כיוון שהסכם רגיעה ארוך טווח והסרת המצור מעזה עלול לחזק את החמאס באופן משמעותי ולהביא להסלמה משמעותית אף יותר בעתיד.
שיתוף פעולה אזרחי צולע
מי אשם בכך שהיחסים הכלכליים, התרבותיים והדיפלומטיים בין ישראל למצרים בקושי התפתחו במהלך ארבעה עשורים של שלום? השגרירים הישראלים בקהיר העידו במשך השנים שהם הרגישו את עצמם לא רצויים בבירה המצרית, התקשו לקיים פגישות והמצרים שפגשו אותם – הסתכנו בחרם ונידוי. גם המסחר בין המדינות נותר נמוך: במחצית הראשונה של 2021 הוא הגיע לכ-122 מיליון דולר בלבד, בעוד שהמסחר עם ירדן עומד על כ-244 מיליון דולר ועם איחוד האמירויות - על 613 מיליון דולר.
ישראל יכולה לתת לא מעט למצרים בתחום של פיתוח טכנולוגי, חקלאי ובמיוחד בתחום של משק המים, אומרים המומחים, אך למרות זאת שיתוף פעולה כזה מתקדם בקושי. גם אני התנסיתי במשא ומתן קצר על שיתוף פעולה אפשרי בתחום של מים מול חברי הפרלמנט מצרים בין השנים 2016-2017. הצד השני הביע עניין רב בהצעות השונות שנמסרו לו, אך לאחר זמן מה הוריד את ההילוכים. באחת השיחות, חבר הפרלמנט שנשאל על ידי לגבי סיבת הדשדוש אמר ש"נושאים כאלה צריכים להיסגר ישירות בין המנהיגים", ובזה נגמר העניין. אולי לא כל הסכם בילטראלי חייב להיות מאושר על ידי הנשיא בכבודו ובעצמו, אך אין ספק שכל עוד אין אור ירוק באופן חד-משמעי לשיתוף פעולה עמוק יותר עם ישראל, שיתוף פעולה אזרחי ימשיך להתמהמה. ההחלטה לקדם טיסות ישירות של החברה המצרית EGYPT AIR מקהיר לתל-אביב שפורסמה בשבועות האחרונים היא החלטה בכיוון הנכון, וכך גם החידוש המתקרב של טיסות לשארם א-שייח'.
היוצא מן הכלל שכדאי לציין הוא כמובן תחום האנרגיה, שבו חלו בשנים האחרונות תמורות רבות – הקמה של פורום הגז האזורי בהשתתפות ישראל בקהיר והסכם למכירת הגז הישראלי למצרים. שני הדברים הללו משרתים את האינטרסים הכלכליים והגאו-פוליטיים של מצרים, ולפיכך ניתן "אור ירוק" לקדם את השותפות הזאת.
גם בישראל מתעדפים את היחסים הביטחוניים על פני היחסים האזרחיים, כך לפי מקורות במל"ל. לכאורה, מדובר בגישה פרגמטית – אם אנשי הצבא יכולים להסתדר אחד עם השני, במיוחד שלצבא המצרי יש תפקיד רחב במיוחד, מה טוב. הבעיה בגישה הזאת היא ששיתוף הפעולה הביטחוני הקרוב בדרך כלל נסתר מן העין, מלבד מקרים בודדים, כפי שקרה בעת הלחימה האינטנסיבית נגד דאעש כשלא ניתן היה להחביא את העבודה המשותפת והסיוע של צה"ל. בינתיים המושג "שלום עם ישראל" ממשיך להיות מגונה עבור מרבית החברה המצרית. רק חלק קטן מהמצרים מודעים לקיום של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, ועל פי הסקרים האחרונים של Arab Barometer, היחס כלפי ישראל ממשיך להיות חשדני ועוין. סדרות טלוויזיה עם מסרים אנטי-ישראלים כמו הסדרה הבדיונית ששודרה בחודש הרמדאן השנה ודיברה על השמדת ישראל, בהחלט לא עוזרות.
חשוב לציין שבשנים האחרונות מפלס העוינות בתקשורת המצרית ירד במקצת, למרות שפה ושם עדיין ניתן לפגוש מאמרים שדנים בקשר שישראל מקיימת עם דאעש על מנת להרוס את מצרים ואת העולם הערבי. כמו-כן, נעשו מספר שינויים בספרי הלימוד שמעתה יכללו גם פרקים על הדת היהודית ועל הקהילה היהודית במצרים, והמשטר השקיע לא מעט מאמצים בשיקום של בתי כנסת עתיקים באלכסנדריה וקהיר. עם זאת, רק לפני מספר חודשים התעוררה סערה של ממש: תמונה משותפת שצולמה בדובאי של הזמר הפופולארי מחמד רמדאן עם הזמר הישראלי עומר אדם והכדורגלן דיא סבע הביאה לחרם קולקטיבי נגד מוחמד רמדאן – הופעותיו בוטלו ותחנות הרדיו הפסיקו להשמיע את שיריו במשך כמה חודשים.
גם אם הנושא הפלסטיני אינו נמצא בראש סדר העדיפויות האזורי או המצרי בעת הזו, כאשר מצרים מתמודדת עם מגפת הקורונה, אבטלה ומשבר במשק המים בעקבות ההקמה של סכר א-נהדה על ידי אתיופיה, מרבית המצרים עדיין תומכים בסוגייה הפלסטינית ומאמינים בכך שנורמליזציה מלאה צריכה לבוא רק לאחר שהסוגייה הזאת תבוא אל פתרונה. שנים של הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית לא הוסיפו אהדה למדינת ישראל, וסמליה, דגליה ומנהיגיה עדיין מעוררים רתיעה בקרב הציבור המצרי, במיוחד בקרב הצעירים שבקרבם פורחת כעת תנועת ה-BDS.
המנהיג העליון
בשנים הראשונות לשלטון הנשיא א-סיסי, שמכיר אנשי צבא ואנשי משרד הביטחון רבים מקרוב ובאופן אינטימי, נמנע מפגישות פומביות וצילומים עם ראש ממשלת ישראל. א-סיסי היה חלק מהמאמץ של ממשל אובמה לקיים פסגה אזורית בהשתתפות ישראל, ירדן, מצרים, סעודיה והרשות הפלסטינית ב-2016. לפי הדיווחים הוא גם נפגש עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ועם ראש האופוזיציה דאז יצחק הרצוג, אך העדיף לשמור על המגעים הללו דיסקרטיים ולא להסתכן בחשיפתם.
הסנטימנט האנטי-ישראלי במצרים נותר חזק מאוד, כאשר חלקים גדולים באליטה המצרית – סופרים, משוררים, עיתונאים ופעילי החברה האזרחית עדיין מחזיקים בדעות פרו-נאצריסטיות ודוחים לגמרי את ההכרה בישראל ואת שיתוף הפעולה עמה. הדבר הזה מהווה קושי נוסף ביכולת לקדם יחסים אזרחיים עם המדינה הזאת. לעומת זאת, אנשי צבא ואנשי העסקים המקורבים אליהם מחזיקים בגישה יותר פרגמטית. גם אם הם אינם נמנים על אוהדי ישראל, הם מזהים אויבים משותפים שכדאי לשתף פעולה נגדם (כמו דאעש) ואינטרסים משותפים (אנרגיה) שחשוב לקדם. ישראלים שמכירים את א-סיסי מספרים על איש דתי שדגל בדעות מוצקות וביקורתיות ביחס לישראל, אך מוקירים אותו בגלל שהצליח למנוע מהאחים המוסלמים להמשיך ולהשתלט על מצרים. "א-סיסי הוא לא פחות מנס", אמר לי פעם אחד מבני שיחו של א-סיסי – "הוא לא אוהב אותנו, אך הוא סולד מהאחים המוסלמים הרבה יותר".
משחק המעצמות
ההתקרבות לארצות הברית ולישראל הייתה אינטרס מובהק של מצרים בשנות ה-70, כאשר הנשיא אנואר סאדאת הגיע לביקור הראשון בירושלים ולאחר מכן חתם על הסכם שלום על ישראל. האם הקרירות ששוררת ביחסי קהיר-וושינגטון מאז 2013, למעט 4 שנות דונלד טראמפ, תשפיע גם על היחסים עם ישראל?
אין זה סוד, שארצות הברית מנסה להתרחק מהמזרח התיכון ומבעיותיו הרבות. המדיניות המבולבלת ביחס לסוריה, הטעויות שנעשו בלוב והתפיסה ששוררת בקרב הערבים וגם בישראל על כך שהנשיא מובארק נזנח על ידי בני בריתו האמריקנים, על רקע העזיבה של ארצות הברית את אפגניסטן ועירק, גורמים למצרים להתקרב למעצמות המתחרות – סין ורוסיה. בעוד שארצות הברית מקצצת את הסיוע הצבאי למצרים (בינתיים רק בכ-10%) בגלל ההפרות בתחום של זכויות האדם, סין, שפחות מתעניינת במצב זכויות האדם במצרים, בונה את הבירה האדמיניסטרטיבית החדשה של מצרים. רוסיה מצידה מקימה באתר אל-דבעה את הכור הגרעיני הראשון במדינה, מרחיבה את אזור התעשייה שלה על גדות תעלת סואץ ומוכרת לה נשק חדיש, בין היתר גם את מטוסי SU-35 המתחרים במטוסי קרב האמריקנים F-35.
העסקה האחרונה נחתמה כבר לפני שנתיים, אך בארצות הברית איימו בסנקציות. לכן, בשלב הזה עדיין לא ברור אם וכאשר המטוסים הללו יגעו בקרקע המצרית וייכנסו לפעולה. הכיוון הכללי ברור – מצרים לא מתכוונת להמיר את ארצות הברית ברוסיה או בסין, היא הייתה רוצה לרקוד על כל החתונות ולגרום לכך שהמעצמות הללו יתחרו על תשומת ליבה. לא ברור אם היא תוכל להשיג את המטרה הזאת, אך אין ספק שבישראל היו מעדיפים שגם מצרים תישאר תחת המטריה האמריקנית, דבר שמקל על שיתוף הפעולה הצמוד וגם מבטיח ערבות אמריקנית מסוימת.
הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי חולם על שיקום של מעמדה האזורי של מצרים. הוא מעוניין להחזיר את העטרה ליושנה ולהפוך את מצרים שוב למדינה החזקה והעוצמתית ביותר במזרח התיכון. לכן, בשנים האחרונות הוא משקיע הון תועפות הן בפרויקטים לאומיים אדירים כמו הרחבה של תעלת סואץ וכן התחמשות מקיפה והתחדשות של הצבא. בטווח הקצר ישראל איננה מצפה כלל להתנגשות עם מצרים ואינה חוששת מפניה, אך בטווח הארוך ישראל איננה יכולה להתעלם משחיקת היתרון הצבאי שלה ומהמשך ההתחמשות המהירה של מצרים, המתאפשרת בזכות סיוע נדיב של המדינות הערביות במפרץ.
סיכום
מצרים חשובה לישראל וישראל חשובה למצרים. טוב עושה ממשלת ישראל כעת כאשר היא משקיעה זמן ומרץ בשיפור היחסים עם קהיר. גם אם השלום עם מצרים ממשיך להיות קר, מבחינה אסטרטגית הוא ודאי לא פחות חשוב, אולי חשוב גם יותר מאשר השלום החם עם המדינות שאינן גובלות בישראל. ישראל חייבת להתעקש גם על התפתחות של יחסים האזרחיים בין המדינות על מנת ליצור את הדבק שיחבר בין החברות ובין בני אדם, אך לא לשכוח שהשלום הבילטראלי עם מצרים תלוי בין היתר גם בהתקדמות בזירה הפלסטינית. שיתוף הפעולה הביטחוני הצמוד צריך להתקיים במקביל לראייה מפוקחת ביחס להתחמשות המהירה של מצרים וההשלכות העתידיות על ביטחון ישראל.
>>> ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה היא מנהלת התכנית ליחסי ישראל- המזה"ת במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית