כשאני יושבת באולפן, קשה לי לחשוב על רוני, לדבר עליו ולראות את התמונה שלו - ולחשוב שהוא איננו. אני הכרתי אותו לפני הרבה שנים ב"קול ישראל", כבר כמעט 40 שנה שאנחנו מכירים - ואני מרגישה כאילו פיסה מתמונת החיים שלי נתלשה. מהרגע שהגעתי ל"קול ישראל" נפגשנו, ונוצר בינינו קשר רגשי ועמוק. אני אוהבת את רוני בצורה שהיא גדולה ועמוקה. זה שנים שאנחנו מנהלים דו שיח, בעיקר על הכאבים אחד של השני.
היו לנו הרבה דברים משותפים, והעיקרי היה השכול: הוא איבד בן, אני איבדתי 2 אחים. זה קירב בינינו מעבר לכל שאר הדברים. הוא תמיד ידע לגעת ולהגיד את הדבר הנכון. לאחרונה ישבתי עם האחיינית שלי, שעושה את צעדיה הראשונים בטלוויזיה, והיא שאלה מי הכי אהוב במערכת שלנו. מיד עניתי "רוני", זה לא מה שרואים על המסך. בשבעה של אימא שלי הוא בא פעמיים, ובפעם השנייה אמר שברהנו טגניה התבייש לבוא לבד - אז הוא בא איתו.
הייתה בו כל כך הרבה רגישות. נכון, הוא אהב את הצבא, את המדינה ואת העם, אבל הוא בעיקר אהב אנשים. היה כל כך קל להתחבר אליו. היה קל להתרגש איתו, קל לריב איתו ולצחוק איתו שוב, קל להתחבק איתו וקל להחליף איתו חוויות. הוא היה בן אדם של אנשים.
רוני כל כך אהב לקחת אותנו לשוק התקווה לאכול. ללכת איתו שם הרגיש כמו להסתובב עם מלך ולא עם עיתונאי, פשוט לא להאמין. ככה זה היה בכל מקום, אבל מעבר לדמות הציבורית שלו היה את רוני, האיש שקיבל אותי כשהייתי ממש נערה צעירה ב"קול ישראל" ומאז היה לנו קשר מאוד הדוק. קשה לי להאמין שלא אראה אותו יותר.