כמו מרבית החברות האנושיות, גם זו הפלסטינית זקוקה ליצירת סמלים שסביבם אפשר להתלכד. בשנות ה-60 היו אלה אנשי הפת"ח ואש"ף, בשנות ה-70 היו אלה חוטפי המטוסים, בעשור הבא סמלי האינתיפאדה הראשונה, בשנות ה-90 נולדו מהנדסי התופת של החמאס ובשנות האלפיים היו אלה המחבלים המתאבדים וחמושי המחנות. אחד מהם היה מפקד גדודי אל-אקצא בג'נין - זכריא זביידי.

בריחת האסירים הביטחוניים - סיקור N12:

עם זאת, כבר שנים שהפלסטינים מתקשים לייצר סמלים אותנטיים, בעיקר בגדה. האינתיפאדה השנייה נרגעה, והפלסטינים החלו להתכנס לחשבון של רווח והפסד מהאינתיפאדה. המאבק החמוש והטרור פינו את מקומם לחיים עצמם, האינדיבידואליזם וההגשמה העצמית החלו לבוא על חשבון סוגיות לאומיות. גם העניין בבתי הכלא בישראל, שזכו מאז ומעולם להילה של קדושה באתוס הפלסטיני - החל לרדת אט אט.

אסירים ביטחוניים בכלא הישראלי (צילום: וסאם נסאר לפלאש 90)
האתוס סביב האסירים הביטחוניים שב למרכז הציבוריות הפלסטינית, ארכיון | צילום: וסאם נסאר לפלאש 90

במובן הזה, הבריחה של ששת האסירים הפלסטינים הפכה להיות אירוע חשוב ביותר שמסעיר את הדמיון הפלסטיני ועונה על הצורך הכפול - גם ביצירת סמלים חדשים וגם בהזרקת סולידריות מחודשת כלפי האסירים. כשאתה מסתובב בג'נין, כפי שעשיתי אתמול, קשה היה שלא להתרשם מרוממות הרוח בצד השני - הפלסטינים חשים שהאנדרדוג האולטימטיבי הצליח להכניע ובעיקר להשפיל את הצד החזק. התחושה הזאת משותפת לכ-ו-ל-ם.

במקביל, אלו ימים של הבניית גלוריפיקציה סביב השישה. כשהסתובבתי בפאתי ג'נין, מכל רכב שלישי נשמעו קריאות שמחה - "זכריא" בהתרסה מולי. זביידי, שנשתכח מלב כבר שנים, מי שאיתגר את הרשות הפלסטינית בעשור האחרון, הופך להיות אגדה. לצידו מואדרות הדמויות של אנשי הג'יהאד האיסלאמי, ארגון זניח יחסית בימים כתיקונם (בגדה הג'יהאד זוכה לתמיכה קבועה של 2-4% מהציבור הפלסטיני, תלוי בתקופה).

שוב הפוקוס חזר את בתי הכלא ואיתו סדר היום בשטחים שנזנח בשנים האחרונות. הכלא, קפסולה דחוסה של הסכסוך, הוא עולם עם חוקים משלו, לכאורה מנותק ממה שקורה בחוץ. בפועל, הוא מעורב באופן שעשוי דווקא להפתיע מאוד: עם הילת "הביטחוניסטים" שאפפה אותם, הפכו בוגרי בתי הכלא לגיבורי תהילה, ורבים התברגו לאחר שחרורם בשדרת ההנהגה.אני זוכר היטב כיצד בימי האינתיפאדה השנייה, די היה במילת הקוד "אסירים" כדי להוציא אלפים לרחובות, מרפיח ועד ג'נין. שביתות בבתי הכלא היו טריגר לגייסות שבחוץ למחות ולהתעמת עם כוחות הביטחון.

זכריה זביידי (צילום: פלאש 90)
אחד מסמלי האינתיפאדה השנייה, זכריא זביידי | צילום: פלאש 90

אלא שהזמנים השתנו. בספרי "פני השטח", מתואר תהליך ארוך של התפכחות, תוצר של האינתיפאדה השנייה והשבר הגדול שבא בעקבותיה, החברה הפלסטינית, פחות מגויסת ויותר עייפה, חדלה להבנתי לבחון הכול מבעד למשקפת הסכסוך. אחרי שלוש מלחמות בעזה, 'חומת מגן' אחת בגדה ונוכחות צבאית ומנהלית ישראלית משמעותית בשטחים, אחרי אלפי הרוגים, רבבות אסירים ופצועים, כלכלה שנחרבה, תלות חומרית וכלכלית מוחלטת בישראל וחלום המדינה שהתרחק, החברה הפלסטינית מבקשת לעצמה בעיקר נורמליות וששה הרבה פחות אלי קרב.

מעמדם החברתי של האסירים עודנו רם ונישא. באתוס הפלסטיני תפקידם נותר חשוב ביותר במאבק לעצמאות, ויעיד המאבק העיקש שניהלה הרשות מול ישראל על תשלומי המשכורות למשפחות האסירים. מעמדם החברתי הגבוה של האסירים מושפע מכך שהם נתפסים כראש החץ במאבק וכמי שהקריבו את היקר להם מכול – את חירותם. היחס המועדף הזה בא לידי ביטוי גם כשהם משתחררים מהכלא וזוכים להטבות מפליגות כמו מענק שחרור וביטוח רפואי חינם. מי שנמנה על שורות פת"ח ובילה מספיק זמן בכלא יזכה בצאתו למשרה מובטחת ברש"פ – לרוב יהיה זה תפקיד באחד ממנגנוני הביטחון הפלסטיני ולצדו דרגת קצונה בכירה, במקרים מסוימים אפילו תת־אלוף. אבל כמו הרבה פרות קדושות אחרות, גם זו הולכת ומאבדת מקדושתה לטובת החיים.

אוהד חמו (צילום: באדיבות החדשות)
אוהד חמו | צילום: באדיבות החדשות

מבצע הבריחה של השישה הצית את הדימיון הפלסטיני והחזירה את סוגיות האסירים הביטחוניים אל השולחן - לא רק בישראל אלא גם בציבור הפלסטיני. זריקת המוראל לאתוס הפלסטיני מרומם מחדש את אותו סמל חדש-ישן למאבק בכיבוש הישראלי - סמל שמלכד מחדש סביבו את כלל הפלגים הפלסטינים. זוהי שעתם היפה של מחרחרי הריב ותומכי העימות עם ישראל, וזו שעה מסוכנת.

הטורים של אוהד חמו ב-N12: