רוני יקר, חברי הטוב ושותפי לחדר ב-15 השנים האחרונות. אם היית יושב מולי עכשיו, בטח היית שואל אותי - זה כל הצפצופים האלה? מי זה כל האנשים האלה שכותבים לך כולם בבת אחת? אני הייתי מספר לך שאלה אנשים שמספרים לי כמה שהם אהבו אותך, וכמה הם מצטערים עכשיו בשבילי. אתה היית ממלמל משהו כמו 'אוי, נו באמת', או 'איזו הגזמה'. אבל האמת היא שזה נכון רוני.
היית כוכב על, רוק סטאר של ממש, אהוב בכל מקום, על כל המינים, הדעות, המגדרים, הדתות, העדות והשבטים בארצנו. איך באמת אפשר היה שלא לאהוב אותך? מפוצץ במצבורי כריזמה שיכולים להספיק למדינה שלמה, מצחיק, חכם, שנון, חד, ידען, ספקן, סקרן, למדן, כל מה שנדרש לעיתונאי מבריק, גבר שבגברים וחבר שבחברים.
רבים לא יודעים את זה, אבל רוני היה כתב שטח ב-100% עד יומו האחרון, ממשיך לדהור ב-200 קמ"ש לעבר הכתבה הבאה, השידור הבא, עשייה של שני כתבים שגילם מחצית מגילו. הוא היה עילוי טלוויזיוני, אדם שיכול לחזור מיום שלם של צילומים בשטח ומיד להתיישב לכתוב - מבלי לצפות בכלל בצילומים. הטקסט כבר כבר יושב לו אצלך בראש, והנה תהליך שלם וקשוח של יום או אפילו ימים של צפייה וכתיבה - מסתיים אצלך תוך דקות ספורות. הייתי נוכח בפלא הזה שוב ושוב, נפעם ונדהם בכל פעם מחדש.
רוני יקר, אתה יודע שמעולם לא הייתי או אפילו צפיתי במשחק כדורסל או כדורגל, אבל את אהבתך להפועל ת"א ולאריק איינשטיין ז"ל אמשיך לנצור לעד. אני זוכר היטב איך אריק אינשטיין ז"ל היה מתקשר אליך כמעט מדי יום, לעיתים אפילו כמה פעמים ביום, כי נתקע בתשבץ בעיתון עם שאלה שאין לו תשובה עליה. בדרך כלל ידעת את התשובה, וכשלא ידעת - הייתי אני עצמי מחפש אותה בגוגל (המצאה ששניכם כנראה פחות התחברתם אליה).
אני מבטיח לך שלא משנה מי יישב שם בכיסא הזה מולי בעתיד, הפוסטר הזה שכל כך אהבת למרות שבעיניי הוא גדול מדי לחדר כזה קטן - יישאר שם לעד. נוסיף לידו תמונה שלך, כדי להזכיר לנו את אהבתנו אליך ואת הגאווה שלנו שזכינו להיות חבריך הקרובים.