עיתונאי אמריקני מכובד שאל אותי על השפעת היציאה האמריקנית ונפילת אפגניסטן בידי הטאליבאן על ישראל. הוא לא הראשון שמעלה קשר כזה, אף על פי שאפגניסטן רחוקה מאוד מישראל ואף פעם לא התייצבה בין אויבי ישראל בשדה הקרב. יש המרחיבים את השאלה וכורכים את היציאה החפוזה מאפגניסטן עם ההחלטה להפסיק את הלחימה בעירק, שבה יישארו רק כוחות אמריקנים שיאמנו את צבא עירק.
ארה"ב נסוגה מאפגניסטן - סיקור N12:
- הטאליבאן השלים את ההשתלטות על קאבול
- שובו של הטאליבאן: גלגולו של ארגון
- לוחמי הטאליבאן תיעדו את עצמם בארמון הנשיאות באפגניסטן
- "נשים זרקו את התינוקות שלהן לעבר החיילים" | תיעוד האימה באפגניסטן
הראשון שהגדיר את התהליך הצפוי היה הנשיא אובמה כשדיבר על העתקת המאמץ האסטרטגי מזרחה (pivot to the east), קרי העברת המאמץ האמריקני מהמזרח התיכון מזרחה, במובלע לעבר סין. הנשיא טראמפ אפילו קיבל החלטה, שלא בוצעה, לפנות את כל חיילי ארצות הברית מאפגניסטן, מסוריה ומעירק. כמובן גם הנשיא ביידן, שממשיך את התהליך ומביא אותו לכדי סיום קשה באפגניסטן וצועד עוד צעד בכיוון היציאה המוחלטת גם מעירק. אין זה אם כן שיגעון פרטי, אלא תהליך היסטורי בלתי נמנע המייצג תחושה עמוקה של האמריקנים כי ההשקעות העצומות במלחמות המזרח התיכון, טריליונים של דולרים ועשרות אלפי הרוגים ופצועים, לא הניבו את התוצאה הרצויה לארצות הברית.
השאלה אינה מצטמצמת לישראל. השאלה היא כיצד תשפיע ההחלטה האמריקנית להקטין את המעורבות הצבאית של ארצות הברית במזרח התיכון והתוצאה הקשה באפגניסטן על המערכת הבינלאומית והאזורית שמדינת ישראל מתפקדת בתוכן. לפיכך קיימים שלושה מעגלים שיש להפנות אליהם את תשומת הלב: המעגל העולמי, המעגל המזרח-תיכוני ונקודת מבטה של ישראל.
אפגניסטן זו לא גרמניה או יפן
בהיבט העולמי, ברור שכישלונה של ארצות הברית לבנות מדינה אחרת באפגניסטן, שונה ממדינת הטאליבאן שכבשו האמריקנים בשנת 2000, הוא כישלון מהדהד, בעיקר נוכח קריסתה המהירה כבזק של המערכת המדינית והצבאית שניסו להקים האמריקנים.
האם הכישלון הזה ישפיע על המעמד הבין-לאומי של ארצות הברית, ובעיקר על המירוץ בינה לבין סין? כנראה מעט מאוד. המירוץ עם הסין אינו קשור לאירוע זה או אחר. סין מוּנעת על ידי אמונה והערכה רחבת היקף וזמן שארצות הברית שוקעת, שהשיטה הדמוקרטית מיצתה את עצמה וכי סין עלתה על הבמה העולמית כדי לשנות את העולם ולא כדי להשתלב בו, ודאי שלא על פי הכללים שקבע המערב, ובראשו ארצות הברית, לאחר מלחמת העולם השנייה.
לא ברור כלל שלסין אינטרס בהפיכתה של אפגניסטן למדינת טרור, אך לא המצב באפגניסטן הוא המשפיע על מהלכיה של סין, אם כי סין ודאי תשאב נחת מכישלונה הברור של ארצות הברית. בפומבי יאמרו הסינים כי זאת עוד הוכחה לתפיסה האמריקנית המוטעית של מי שחושב שנכון לכפות את ערכי המערב ברחבי העולם.
גם אירופה לא תשנה את עמדתה הזהירה באשר למאבק בין סין לארצות הברית בגלל כישלון או הצלחה של ארצות הברית באפגניסטן או בעירק. היא תמשיך לדבר גבוהה גבוהה על זכויות אדם ולהרחיב את הסחר עם סין באותה עת ממש. האירופים היו ודאי שמחים אילו היה המאמץ האמריקני נושא פרי, והיו אף מוכנים לעזור מעט בשלבים שונים של המלחמה בטאליבאן ובאל-קעידה, אך רובם חושבים שסחר עדיף על מלחמה, וכאשר שותף הסחר הגדול ביותר הוא סין - אי אפשר באמת להיאבק בה, גם כשיש לכאורה סיבות מוסריות לעשות זאת. ארצות הברית ודאי ספגה מכה שיווקית גדולה עקב הכישלון, אך עבור האירופים היא נותרה עדיין המעצמה שגם ללא נוכחותה אירופה נהנית מהגנתה.
הלקח החשוב של העולם מהכישלון האמריקני נוגע לכלל המזרח התיכון. הכישלון הזה מנחיל לעולם את ההבנה שאי אפשר לשחזר את ההיסטוריה, ומה שהצליח אחרי מלחמת העולם השנייה בגרמניה וביפן אינו עובד במזרח התיכון. אמריקה לא הצליחה לשנות את התרבות המקומית, לא בעירק, וודאי לא באפגניסטן. נראה שהמזרח התיכון, ובתוכו כל המדינות המוסלמיות השונות המרכיבות אותו, אינו בשל לשינוי.
צריך להיות אם כן די ברור שהמזרח התיכון, בין האוקיינוס האטלנטי לגבולות הודו, לא ישתנה בעתיד הקרוב באופן דרמטי, לא בעקבות הסכמים (חלומות ״אוסלו״), לא בעקבות מלחמות וכיבוש, ולא בעקבות משברים פנימיים, וראו את תוצאות "האביב הערבי". הסביבה הזאת נידונה להיות קשה, אכזרית, אלימה, מדכאת ואיסלאמית מבחינה תרבותית. הכישלון האמריקני הכפול ממחיש זאת פעם נוספת. חשדנות בריאה צריכה ללוות כל הודעה או הערכה על שינוי לטובה, כי קשה עד בלתי אפשרי לממש שינוי כזה במרחב. על העולם להפנים זאת ולהתייחס בהתאם לתהליכים האזוריים, ואולי גם לשאלה איך תיראה פלסטין העצמאית אם תוקם.
בה בעת צריך לקחת בחשבון שלאחר יציאתה החלקית או המוחלטת של ארצות הברית לא יישאר המרחב ריק. אין רִיק בעולם האמיתי, והמכשול למעורבותן של מעצמות אחרות שהציבה ארצות הברית בעצם נוכחותה יוסר. כך יתאפשר לסין ולרוסיה להרחיב את השפעתן באזור. יהיו לכך סממנים כלכליים: הן תשתתפנה בבנייתה מחדש של סוריה, כמו גם בשיקומן של עירק ולבנון (בעיקר סין), והן תרחבנה את השפעתן דרך בניית בסיסים צבאיים באזור ומכירות נשק. האינטרס הסיני, מעבר לעצם התחרות עם ארצות הברית, נובע מצורכי האנרגיה של סין, והאינטרס הרוסי הוא בעל אופי גאו-אסטרטגי הנובע מכך שרוסיה רואה במזרח התיכון את ״המגרש השכן״ שממנו יכולות לזלוג צרות פנימה, לעבר מדינות ברית המועצות לשעבר ואף לרוסיה עצמה.
שתי המדינות הללו מצויות בתחרות עם ארצות הברית ותשמחנה להיכנס לכל מקום שיתפנה עם יציאת ארצות הברית, ולו באופן סמלי, כדי להצביע על החלשתה והתחזקותן. התייצבות מעצמות אלה באופן בולט יותר במרחב תביא לשינוי בהתנהגותן של מדינות האזור, כי לא תהיה אפשרות שלא להתחשב באינטרסים של המדינות החזקות הללו. העולם נראה אחרת כאשר במרחק 150 מייל ממדינה מסוימת יהיה בסיס סיני או רוסי במקום הבסיס האמריקני ששכן שם עשרות שנים.
האיום האירני-טורקי
באשר למזרח התיכון עצמו: על מדינות האזור יהיה להכיר בכך שהתנאים המדיניים והביטחוניים סביבן הולכים ומשתנים, כי המטרייה האמריקנית הולכת ונחלשת משום שארצות הברית החליטה לקפל אותה, לטוב או לרע, תלוי בנקודת המבט של המדינות השונות. עבור אירן וטורקיה, שתי המדינות בעלות העבר האימפריאלי והחלומות להחזיר עטרה ליושנה ולהרחיב את השפעתן, זאת הזדמנות שהן ככל הנראה לא תרצנה להחמיץ, ולכן הן תהיינה תוקפניות יותר, וכל האזור ייראה כאילו חזרתו של האיסלאם הקיצוני אפשרית ואולי בלתי נמנעת.
עבור המדינות שוחרות הסטטוס-קוו, החוששות מציר הרשע השיעי אך גם מחידושה של האימפריה העות'מאנית המונעת על ידי אידיאולוגיה בנוסח ״האחים המוסלמים״, זה הזמן לפעול יחד כדי להגן על עצמן. כולן מדינות ערביות, חלקן עשירות, חלקן מרובות אוכלוסין, וחלקן עם בעיות כלכליות וחברתיות קשות. כולן דיקטטורות, ברמה זאת או אחרת של שליטה נוקשה באוכלוסייה ודיכוי אופוזיציה. כולן מאוימות במקביל גם על ידי ארגוני איסלאם קיצוני, פנימיים וחיצוניים. כל אחת מהן לחוד תתקשה מאוד להתמודד עם לחץ טורקי או אירני, והסכנה של אויבים פנימיים אורבת לכל אחת מהן בצורה שונה.
אך אם לעומת זאת הן תפעלנה יחד, בסיוע הדדי בתחומים השונים של כלכלה, לגיטימציה, מודיעין וצבא, הן תוכלנה להתמודד עם שתי המדינות הלא-ערביות החומדות את השליטה בעולם הערבי. לכל אחת מהן יישאר האתגר הפנימי הלא קל, אך גם איתו יהיה נוח יותר להתמודד אם יקטן האיום החיצוני והאחיות הערביות תתמוכנה מבחוץ. לא ברור כלל שהעולם הערבי בשל לשינוי שכזה; ייתכן שהיריבויות הישנות בין המדינות הללו ובתוכן לא תאפשרנה את שיתוף הפעולה הנראה כה הכרחי לכל מי שבוחן את בעיותיהן מבחוץ. אם אומנם יסתבר שזה המצב, צפויה מלאכה קלה יותר הן לארגוני האיסלאם הקיצוני והן לאירן ולטורקיה.
מדינה לסמוך עליה
מנקודת המבט הישראלית, התרופפות המחויבות והמעורבות האמריקנית הינה בעייתית, בעיקר כי ישראל תיוותר לבדה לשאת בעול הטיפול במדינות המאיימות על ישראל ועל האזור כולו, אבל זאת גם הזדמנות של ממש.
בהשוואה למדינות הערביות, ישראל מושפעת פחות מהיציאה האמריקנית מהאזור. בניגוד לחלק משכנותיה, ישראל אף פעם לא בנתה את יכולת ההגנה שלה על שותפות אמריקנית פעילה, ודאי לא בשדה הקרב. ישראל ציפתה מארצות הברית לתת לה את האמצעים בדמות סיוע לקניית נשק בארצות הברית, את המסגרת הבינלאומית שתאפשר לה להפעיל את הכוח עד להשגת ההישג בשדה הקרב ואת ההרתעה אל מול כוחות חיצוניים שעלולים להפריע לישראל או לאיים עליה. נראה שבתחומים אלה לא חלה נסיגה אמריקנית מהמחויבות לישראל, ועל כן תנאי ניהול המערכה העתידית לא השתנו מהותית מבחינתה של ישראל. כאמור, עכשיו ישראל בודדה יותר בנשיאת עול הטיפול בכוחות תוקפניים במרחב ביום-יום, כדי למנוע מלחמה וכמובן במהלכה של מלחמה אם בכל זאת תתרחש.
העול הנוסף הזה יחייב התייחסות ישראלית בבניין הכוח, וצריך לנסות לשכנע את ארצות הברית לסייע במאמץ הנוסף הזה, הנובע בחלקו הגדול מההחלטה האמריקנית להקטין את מידת מעורבותה באזור. בשום פנים ואופן אין לקרוא לארצות הברית לשוב ולהשקיע את לוחמיה באזור. אין זה עניינה של ישראל איך ארצות הברית מכלכלת את סדר העדיפויות שלה והיכן היא מוכנה (או לא מוכנה) להקריב את בנותיה ובניה. על ישראל לחזק את כוחה ולהיעזר בכך ככל שניתן בארצות הברית כדי שלא תזדקק לסיוע האמריקני בשדה הקרב. על ישראל להדגיש זאת חזור והדגש: גם במצב החדש ההולך ומתהווה באזור, ישראל תגן על עצמה בעצמה; היא מוכנה לשלם עבור יכולת זאת, ותשמח לקבל סיוע מארצות הברית כדי שיהיה לה קל יותר לממשה.
ייתכן שבשני תחומים מעמדה של ישראל דווקא יתחזק. ייתכן שמדינות האזור יבינו שמערכת יחסים פתוחה עם ישראל היא בעלת חשיבות של ממש ליכולתן להגן על עצמן. בניגוד לאירן ולטורקיה, לישראל אין לא יומרה ולא שאיפה לשלוט או להשפיע על מדינות ערב מעבר לרצונה למנוע מהן לאיים עליה. המדינות הערביות יכולות להרוויח לא מעט מיחסים פתוחים עם ישראל, כי ישראל יכולה לספק ידע וטכנולוגיה בתחומים החשובים למדינות אלה כמים, חקלאות, חינוך ובריאות. ישראל יכולה לסייע להן להגן על עצמן בדרך של שיתוף פעולה מודיעיני וסיוע ביטחוני גלוי ושאינו גלוי. ישראל אינה תחליף לארצות הברית, אך יחד עם ישראל תוכלנה המדינות הללו לבנות מערך אזורי שיקל עליהן להתמודד עם איומים שונים ולקחת אחריות, בידיעה שארצות הברית כבר לא בסביבה כדי לקחת את האחריות על שכמה. המזרח התיכון הערבי, אם יגיב נכון להחלטה האמריקנית, יתבגר ויוכל להתמודד עם בעיותיו בעצמו.
בהיבט האמריקני, ייתכן שתגדל חשיבותה של ישראל להבטחת האינטרסים של ארצות הברית במרחב, ומכאן גם למעמדה כמרכיב בביטחון הלאומי האמריקני. אם האמריקנים יעריכו נכון את המצב ולא ייתנו לרעשים מצד האידאולוגיה האנטי-ישראלית המצויה בשולי השמאל האמריקני להפריע לחשיבה הרציונלית והמקצועית, הם יבינו שישראל היא המדינה היחידה במרחב שהם יכולים לסמוך עליה. הם יבינו שזאת פיסת הקרקע היחידה שבה יהיה להם שותף רציני, אזור התארגנות חיוני וביטחון בעמידות המשטר ואהדתו לארצות הברית וגם סימפטיה רחבה בקרב הציבור. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בכל הסביבה, וארצות הברית יכולה לסמוך עליה במובן העמוק של המושג. ערכים משותפים אינם סיסמה ריקה אלא בסיס לשיתוף פעולה במבחנים קשים.
אין ספק שהחלטת הנשיאים האמריקנים האחרונים להקטין את המאמצים המושקעים במזרח התיכון כדי לפנות יכולות אנרגיה ניהולית ותקציב לצרכים במזרח הרחוק, הינה החלטה בעלת משמעות היסטורית למזרח התיכון כולו. הפניית המאמצים הללו אינה מבטיחה הצלחה במרוץ מול סין, אך היא ודאי פוגעת בתחושת מדינות האזור שיש על מי לסמוך במקרה של משבר, בעיקר מול אירן וטורקיה, או מול ארגוני טרור רצחניים. מדינות האזור, שכולן ערביות, תוכלנה להתגונן מפני התוקפנות של אירן וטורקיה אם תפעלנה יחד. צירופה של ישראל למערך זה יקל מאוד את ההתמודדות עם המעצמות האזוריות שאינן ערביות אך רוצות לשלוט בעולם הערבי. על ישראל להמשיך לחזק את יכולתה להגן על עצמה בעצמה בסיועה של ארצות הברית, ועבור ארצות הברית תיוותר ישראל בעלת הברית החשובה שניתן לסמוך עליה נוכח איומים ושינויים שעלולים להיווצר באזור.
>>> האלוף (מיל') יעקב עמידרור, שימש כראש המועצה לביטחון לאומי וכיום עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
לעוד טורים של יעקב עמידרור ב-N12: