לפני שנתמנה לנשיא המדינה, כיהן רובי ריבלין כיו"ר הכנסת ה-18 (2009-2013). באותה התקופה, שימשתי כמ"מ יו"ר סיעת קדימה בכנסת וריכזתי את התיאום בין סיעות האופוזיציה. בנושאים הקשורים לשמירה על הדמוקרטיה והממלכתיות, מצאתי בו שותף שלא עשה חשבונות של כדאיות פוליטית, תוך שהוא בוחר לשמש כמגן הדמוקרטיה והממלכתיות. אל מול שורה של יוזמות פופוליסטיות שנועדו להחליש את המוסדות הדמוקרטיים, נעמד ריבלין כחומה בצורה. התרשמתי בשיחותינו עד כמה הוא גילה אומץ ומנהיגות אמיתית תוך שהוא תורם תרומה משמעותית למאמץ לבלימת יוזמות אנטי-דמוקרטיות. זה היה רובי שהכרתי ואהבתי בכנסת.
בדיעבד, הוא נדרש לתכונות המנהיגות הללו גם בתפקידו כנשיא המדינה, כאשר רצף הניסיונות לפגיעה במוסדות הממלכתיים הפך לשיטפון. כאשר היה ברור כי מדובר בתופעה שאיננה חד פעמית, ריבלין עשה שימוש במעמדו כנשיא על מנת לחלוק עם הציבור את החשש שלו מפני הפגיעה בממלכתיות. בנאום שנשא בעת פתיחת המושב הרביעי של הכנסת ה-20 (2017), הצביע על הממדים השונים של הפגיעה בממלכתיות: שחיקת האיזונים והבלמים בין הרשויות בשם "המשילות" והמתקפות על בית המשפט, על שומרי הסף ועל התקשורת. הוא הצביע על תנועת הנגד שבה במקום "הכל שפיט" שולטת התפיסה לפיה "הכל פוליטי", ועל ההשלכות ההרסניות של גישה זו והמעשים הנלווים על הדמוקרטיה הישראלית.
בעידן של פופוליזם גואה ומשבר פוליטי עמוק, נועד לריבלין התפקיד של המבוגר האחראי. הוא הבין שעליו לממש את התפקיד השמור לראשי מדינה סמליים בדמוקרטיות פרלמנטריות - לשמש מגן הדמוקרטיה. הוא עשה זאת תוך ניסיון מתמיד לשמור על המוסד שהוא מייצג מחוץ למגרש הפוליטי. עם זאת, ריבלין לא היסס להשמיע קול ברור בסוגיות נפיצות מבחינה ציבורית וערכית, כמו פרשת אלאור עזריה, אז גיבה את הפיקוד הבכיר של צה"ל והדגיש את הסכנה של השבר המוסרי הכרוכה במעשים מעין אלה. באמירותיו אלה קומם עליו רבים, אך הוא בכל זאת בחר לסמן קווים אדומים לאופן שבו צריכים להתנהל מדינה דמוקרטית ואזרחיה.
ריבלין לא בחר מיוזמתו להקדיש את נשיאותו לתפקיד של מגן הדמוקרטיה והממלכתיות. זהו תפקיד שהנסיבות ההיסטוריות זימנו עבורו. ההעדפה הברורה שלו הייתה להקדיש את שבע שנות נשיאותו לאתגר החברתי-לאומי המשמעותי ביותר שמסכן את עתידנו, הקיטוב והשבטיות. מקובל לומר בעולם הרפואה שהדיאגנוזה היא השלב החשוב ביותר בטיפול. בלעדי אבחנה נכונה, אין סיכוי להציע טיפול מתאים.
ואכן, "בנאום השבטים" שנשא בשנת 2015, היטיב הנשיא ריבלין לאבחן את בעיות היסוד של החברה הישראלית. הוא הציע פרדיגמה חדשה להסתכלות על המציאות הישראלית. עד אז היה נהוג לדבר על שסעים בחברה הישראלית ולצייר חלוקה בין קבוצות רוב ומיעוט. אבל ריבלין, בהתבסס על נתונים דמוגרפיים, הציג תמונה שונה – ארבעה שבטים בעלי מאפיינים שונים וחזונות מתנגשים המתרוצצים בבטנה של מדינת ישראל - החילונים, דתיים-לאומיים, החרדים והערבים.
אולם השבטיות, כפי שזיהה ריבלין, לא חייבת להיות מתכון לקיטוב ולשנאה. הפערים, ההפליה וההדרה הם לא גזרת גורל, אלא אתגר. אתגר של חיים בחברה המסוגלת להכיל גיוון ושונות. כפי שאמר הפילוסוף הפוליטי ירון אזרחי, האתגר הוא לחיות בחברה שבה כל קבוצה יכולה לחלום את החלום שלה, אבל לאף אחת מהקבוצות אין כוח להגשימו במלואו. ריבלין גם הבין שהדרך לעיצוב מתווה לחיים משותפים מתחילה בחינוך, ופעל להקמה וביסוס פעילות קרן תקווה ישראלית לשם כך.
ריבלין גם ראה עצמו כשגרירהּ של מדינת ישראל. הוא ניצל את מעמדו הטקסי, הלא פוליטי, לביסוס בריתות עם מנהיגי העולם החופשי. הוא גם פעל למזעור נזקים בנוגע ליחסי ישראל והתפוצות. הנשיא הנכנס, המגיע הישר מהסוכנות היהודית, לבטח ייטול את המושכות לידיו בענין זה.
שנות כהונתו של ריבלין תרמו לביסוס מוסד נשיא המדינה. דווקא העובדה שריבלין לא התאים לעתים במסריו למשבצת ממנה בא, דווקא העובדה שהוא קומם עליו לא פעם מבקרים מימין ומשמאל, ומהשבטים השונים, הצליחו לתרום למימוש העיקרון החשוב של מוסד הנשיאות – להוות מוסד ממלכתי העומד מעל ומעבר למחלוקות הפוליטיות. בפעילותו תרם רבות להתמודדות עם אתגרי השעה, ועמד מנגד המתקפות על הדמוקרטיה, לצד הנחת מסילות להתמודדות עם אתגרי היסוד של החברה הישראלית. זה הזמן להודות לריבלין על מנהיגותו ולאחל הצלחה לנשיא הנכנס.
יחי נשיא המדינה! תחי מדינת ישראל!
>>> הכותב הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה