משחקי טוקיו הראשונים ב-1964 היו הסמל של חזרת יפן לחיק משפחת העמים אחרי מלחמת העולם השנייה. היום, במקרה של טוקיו נטולת הצופים, נוכל לדבר על ניצחון הרוח, השיאים וזריקת בוסטר של אופטימיות לעולם שחווה גל קורונה נוסף. עם זאת, יהיה גם חוב גדול שיעמיס עוד על כלכלה שגם כך מאוד ממונפת, חוב של עשרות מיליארדים שעדיין אי אפשר לכמת אותו במדויק.
האולימפיאדות הן כבר לפחות יובל שנים מגה-אירועים, ומי שלא מתכנן נכון - נתקע. העיר מונטריאול ב-1976 נתקעה עם עשרות שנים של חוב ציבורי שהעיק על כל חבל קוויבק ופגע בחינוך וברווחה. ברצלונה 1992, מצד שני, סייע להפוך אותה למוקד משיכה גלובלי עתיר תיירות ורווחים. למשחקים ביוון ב-2004 נבנו מתקנים קבועים גדולים מדי, שנותרו פילים לבנים נרקבים ומתעפשים. חלק מהכלכלכנים מייחסים של שורשי משבר החוב הנוראי של יוון גם למשחקים באתונה.
מאז הנוהג הוא לבנות מתקנים מודולריים, שאת חלקם ניתן לפרק לגמרי או לפחות את היציעים, להיסמך על מבנים קיימים, ולנתב את הכסף הגדול אל מה שנשאר אחר כך לטובת הכלל - מטרו, תשתיות, כבישים, דיור לסטודנטים שייאכלסו את הכפר האולימפי. כך היה בלונדון ובבייג'ינג.
זה מה שמוביל אותנו לעתיד - האם פריז הייתה חותמת על אירוע 2024 אם ידעה שהעולם יהיה במגפה שתעמיק מאוד את החוב הלאומי? האם ראש העיר בריסביין באוסטרליה, שקיבלה ממש עכשיו את האירוע של 2032 ויש לה 11 שנים להתכונן, לא משקשקים מההוצאה בעידן החדש?
אולי זו נחשבת כיום מותרות, לפנטז כרגע על אולימפיאדה מלאת צופים. קודם צריך לראות שלא נולד איזה וריאנט אולימפי שיתפזר בכל העולם בשבועות הבאים. אחרי כך אפשר לאחל לקורונה בדיוק הפוך מהסיסמה של פייר דה קוברטן - שהנגיף יהיה "איטי יותר, קטן יותר, חלש יותר".