ככל שחולפים הימים מאז הגילויים בעולם בנוגע לשימוש לרעה שנעשה במערכת "פגסוס" של חברת NSO, כדי לעקוב אחר פעילי זכויות אדם, עיתונאים, פוליטיקאים ושומרי סף, גדלה התדהמה בישראל. אם בתחילה היה נדמה שכל החיצים מופנים אל NSO עצמה, כעת מתברר לכולם שבמערכת הביטחון אישרו ואף עודדו את עסקאות המכירה.
פרשת NSO - סיקור N12:
- דיווח: עיתונאים ופעילי זכויות אדם נפגעו מתוכנת פגסוס של NSO
- סערת NSO: "בין האישים שהטלפונים שלהם נפרצו - נשיא צרפת
- 50 אלף מטרות: כך "פגסוס" פורצת לסמארטפונים
- NSO ניתקה 5 לקוחות שעשו בתוכנה שימוש אסור
- כך ישראל מאשרת מכירה של מערכות נשק למדינות אחרות
מה הפלא, האמת. הפיקוח על יצוא בטחוני בישראל הדוק, שלא לומר דרקוני. כדי למכור טכנולוגיות ביטחוניות צריך לעבור הליך ארוך של ארבעה שלבים. למעשה, אפילו יצואן שמבקש להציג מצגת בתערוכה מקצועית כדי להראות את המוצר שלו, חייב לקבל על כך רשות מהאגף לפיקוח על טכנולוגיות ביטחוניות במשרד הביטחון. אלא, שהחוק שמכוחו מתקיים הפיקוח על הייצוא הביטחוני קובע, בפשטות, כי תכליות הפיקוח הן שמירה על הביטחון הלאומי, יחסי החוץ של המדינה ואינטרסים חיוניים אחרים של המדינה. המושג "זכויות אדם" לא בדיוק מופיע בו.
אכן, לאורך השנים השיקולים שנשקלים הם שיקולי ביטחון (שהנשק לא יגיע בטעות לחיזבאללה) ושיקולי יחסים בין-לאומיים (למי אפשר למכור בלי להרגיז את האמריקנים, לאיזו מדינה מזרח-תיכונית נמכור את המערכת כדי שתשתיק מהומות ויהיה שקט באזורנו, ועוד כהנה וכהנה).
יותר מזה, רק לפני שלושה שבועות קבע בג"ץ - בעתירה שהגישו פעילי זכויות אדם נגד משרד הביטחון ובה ביקשו לא לאשר ייצוא של מערכות לפריצת טלפונים של חברת 'סלברייט' לגוף שכפוף לנשיא רוסיה – כי לא יפעיל ביקורת שיפוטית אלא במקרים חריגים ביותר. "כבשאר העניינים של יחסי חוץ וביטחון, שיקול הדעת המצוי בידי רשויות המדינה הינו רחב במיוחד", כתבו השופטים אלכס שטיין, ענת ברון ודוד מינץ.
עכשיו נניח שאתם גורמי הפיקוח במשרד הביטחון: אינכם כפופים לחוק חופש המידע, לחובות שקיפות או לסיקור עיתונאי; אינכם תמיד מבינים עד הסוף את המשמעות של טכנולוגיות בגלל ההתפתחות המהירה בתחום; מי שמייצג את החברות האלה בפניכם הם בכירי מערכת הביטחון לשעבר, להם אתם רוחשים כבוד; אולי חולף בכם בדל מחשבה שגם אתם תרצו לעבוד באחת החברות לאחר שתפרשו; וכמובן – הבנתם שאין שוט של בג"ץ עליכם. תאשרו את מכירת המערכת, או לא תאשרו?
עכשיו נניח שאתם פוליטיקאים ומקבלי החלטות בכירים ואתם רוצים להציע לחברים חדשים שלכם, מנהיגי מדינות דיקטטוריות או סמי-דמוקרטיות כמו הונגריה והודו, "מתנות ידידות" כדי לחמם איתם את היחסים. מדוע שיהיה לכם אכפת מהשימושים שייעשו אחר כך במערכות האלה? הרי הציבור ממילא לא ידע על כך, ויראה רק את הקופון המדיני שגזרתם. רשימת המדינות שקיבלו, ביניהן הודו, ברזיל והונגריה לפי מה שהתפרסם, גישה למערכת בשנים האחרונות והדימיון בינה לבין רשימת ידידותיה החדשות של ישראל הוא לא מפתיע.
כעת נדרשים כמה סוגי שינויים: ראשית, חובה לכלול שיקולים של זכויות אדם בייצוא של טכנולוגיות ביטחוניות. שנית, צריך לפעול להסרת מסך ההסתרה השחור מאחורי כל התעשיה הענקית של ייצוא טכנולוגיות ביטחוניות – מה שיעזור גם לניקוי הביזיון של "יד רוחצת יד" כשבכירי מערכת הביטחון לשעבר מייצגים תמורת הון תועפות את החברות הללו מול משרד הביטחון. שלישית, את הטיפול בטכנולוגיות של איסוף מידע שאינן נשק צריך להוציא מידי משרד הביטחון והשיקולים המאפיינים אותו, להעביר לאחריות משרד הכלכלה. לאחר מכן יש ליצור שם את גוף הידע והמומחיות שידע לטפל בייצוא שלהן תוך כפיפות לכללי סודיות מאוזנים יותר.
הימים האחרונים מלמדים שהמשחק הכפול שמדינת ישראל משחקת – מצד אחד קידום האתוס של סטארט-אפ ניישן; ומצד שני הכתמת תעשיית הטכנולוגיה של ישראל בגלל מכירת נשק לאנשים רעים – לא יוכל להימשך. אמזון כבר ניתקה חשבונות של חברת NSO משירותי הענן שלה, פייסבוק תבעה את NSO בתביעת ענק לפני שנה, חברת סלברייט מתקשה לקדם הנפקה בנאסד"ק בגלל חששות מפגיעה של מוצריה בזכויות אדם, ומיקרוסופט הודיעה כבר לפני זמן שלא תשקיע בחברת אניוויז'ן המוכרת מערכות זיהוי פנים. מעניין אם מישהו מאלה שאישרו את מכירת המערכות האלה למדינות דיקטטוריות יקח אחריות על המשבר הנוכחי ועל האדוות העתידיות שיצור.
>>> הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה