בתחילת ספטמבר 2021 נודע כי גז מצרי יסופק ללבנון דרך ירדן וסוריה. המטרה המיידית של צעד יוצא דופן זה, שתווך על ידי ארצות הברית, היא להקל על מצוקת האנרגיה של לבנון. אולם, הוא נועד בעיקר לצמצם את השפעת אירן וחיזבאללה במדינה. לא פחות מעניינת היא העובדה שארצות הברית הסכימה בכך להפר את מדיניותה שלה בנוגע לסנקציות הכלכליות על סוריה, שהחלו עוד בימי אובמה בשנת 2011 והחריפו בימי טראמפ עם חקיקת 'חוק קיסר' (2019). יתרה מכך, אם הפרויקט המוסכם אכן יתרומם, הוא יחזק את המגמה המסתמנת בשנתיים האחרונות והיא חזרתה של סוריה לעולם הערבי.
בנובמבר 2011 החליטו רוב מדינות הליגה הערבית להשעות את חברותה של סוריה ולנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. החלטה זו באה בעקבות התגובה הברוטלית של אסד כלפי המורדים שפעלו להפלת המשטר במסגרת מה שמכונה מהפכות "האביב הערבי". מעבר לכך, חלק ממדינות ערב נטלו חלק פעיל במלחמת האזרחים, אם במסגרת הקואליציה הצבאית בהובלת ארצות הברית, ואם בתמיכה כספית ולוגיסטית בארגוני המורדים השונים (כשקטר, ערב הסעודית וירדן היו המובילות בכך). עשור מאוחר יותר, ולאחר כחצי מיליון הרוגים וכמה מיליוני פליטים, שליטי מדינות ערב מבינים כי המלחמה הוכרעה לטובת משטר אסד, וכי האינטרס שלהם הוא להכיר ולשתף פעולה עמו נגד האתגרים והאיומים האזוריים.
מי שפרצה את הדרך – שוב, כמו בהסכמי אברהם – הייתה איחוד האמירויות הערביות. באפריל 2018, לאחר מתקפת טילים של ארצות הברית, בריטניה וצרפת על בסיסי הצבא הסורי, בתגובה לשימוש בנשק כימי של המשטר כנגד המורדים, נחלצה איחוד האמירויות להגנה על סוריה. שר החוץ האמירותי אנואר גרגש הכריז כי מלחמת האזרחים בסוריה מתנהלת בין אסד ובין כוחות "אסלאמיים רדיקליים" וקרא להחזרתה של סוריה לליגה. בכך אימצה האמירויות את הנרטיב הסורי לגבי אופייה של מלחמת האזרחים. באותה שנה פתחו האמירויות ובחריין מחדש את השגרירויות שלהן בדמשק.
גם ירדן, שלטענתה מעולם לא ניתקה את יחסיה עם סוריה, מינתה נציג דיפלומטי בדרגת ממונה ואף פתחה את מעבר הגבול ביניהן למעבר סחורות. מאוחר יותר המלך עבדאללה אף הפך למליץ היושר של סוריה בוושינגטון, כאשר בפגישתו עם הנשיא ביידן ביולי 2021 קרא לקיום דיאלוג עם אסד. ב-2020 החזירה עומאן את שגרירה לסוריה. סעודיה אף היא נקטה כמה צעדי בוני אמון מול הסורים: בראשית 2020 משאיות סוריות קיבלו אישור להיכנס לממלכה; לאחר מכן, פגישה של שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן עם מקבילו הרוסי סרגיי לברוב הסתיימה, בין השאר, בקריאה ל"חזרתה של סוריה למשפחה הערבית". במאי 2021 הגיעה משלחת סעודית בראשות ראש המודיעין לדמשק ונפגשה עם אסד וראש המודיעין הסורי. בפגישה זו סוכם, על פי דיווחים תקשורתיים, על פתיחה קרובה של השגרירות הסעודית, שבעקבותיה תחזור סוריה לליגה. כעבור תקופה קצרה הגיעה משלחת סורית בראשות שר התיירות לביקור בסעודיה.
בנוסף לירדן ולמדינות המפרץ, גם מצרים ועירק מתקרבות לסוריה; ראש ממשלת עירק כאט'מי הצהיר כי בוועידת cבחודש אוגוסט, בה נכחו בין השאר מנהיגי מצרים, ירדן וסעודיה, הוחלט על "פתיחת דף חדש ביחסים עם סוריה". כל הסימנים הללו מעידים אפוא כי דרכה של סוריה בחזרה לעולם הערבי ולליגה הערבית נסללת מחדש. ראוי להדגיש כי גם מצרים, שהושעתה מהליגה עקב הסכם השלום עם ישראל, חזרה לליגה הערבית ב-1989 לאחר תהליך הדרגתי של חידוש יחסים דיפלומטיים.
מהן הסיבות להתפתחות הזו?
ראשית, הפוליטיקה הערבית מבוססת בעיקר על ריאל-פוליטיק ולא על אידיאולוגיה. משמעות הדבר היא כי מרבית שליטי מדינות ערב מבינים שמשטר אסד "כאן כדי להישאר". שנית, מדינות המפרץ, מצרים וירדן שייכות למחנה של המדינות הפועלות להחליש את הציר האירני-שיעי. תקוותם היא כי היחסים המחודשים יהוו מנוף לחיזוק השפעתן בדמשק על חשבון אירן וחיזבאללה – רק בחודש שעבר הכריז נסראללה כי מכליות דלק אירניות עושות דרכן לנמל ביירות על-מנת לפתור את משבר האנרגיה החמור בלבנון. כנראה כי גם ארצות הברית הבינה את החשיבה הזו ולכן פעלה לסגור את עסקת הגז ממצרים ללבנון דרך סוריה. שלישית, מנוף היחסים החדש עשוי גם לצמצם את השפעתה של טורקיה, בעיקר בצפון המדינה. סוריה, מאידך, מעוניינת בעיקר במעורבות מפרצית, וזאת בתקווה לקבלת סיוע הומניטרי וכן סיוע בשיקום התשתיות והכלכלה, שהינו ככל הנראה מעבר ליכולות של אירן ורוסיה.
יש להדגיש כי למרות שסוריה נתפסת כגרורה (ובעבר בעלת ברית) של אירן מאז מלחמת אירן-עירק ב-1980, הרי באופן היסטורי סוריה הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי: בסוריה, 'ערש הערביוּת', צמחה הלאומיות הערבית המודרנית לפני כמאה שנה, היא הייתה בין 7 מייסדות הליגה הערבית ב-1945, שימשה מאז ומתמיד מרכז האידיאולוגיה הערבית, ואף הייתה הראשונה והיחידה להתאחד באופן מלא עם מדינה ערבית אחרת (המיזוג בין מצרים וסוריה, הקרוי הקהיליה הערבית המאוחדת, 1961-1958). אין להניח כי סוריה תזנח עתה את אירן או חיזבאללה, אולם היא בהחלט יכולה לאמץ מדיניות יותר מתוחכמת שתאפשר לה ליהנות "מכל העולמות".
לישראל יש אינטרס ברור להחליש את הציר האירני-שיעי, ולכן כל תזוזה סורית לעבר המדינות הערביות שמקיימות יחסים גלויים או חשאיים עם ישראל היא מבורכת. אולם העובדה שמדינות המפרץ מפלרטטות עם אירן, בד בבד לצד חיזוק יחסיהן עם ישראל, מלמדת כי ישראל צריכה לעקוב מקרוב אחר השינויים המתחוללים במערכת הבין-ערבית ולאמץ גישה פרו-אקטיבית בקשריה עם מדינות ערב.
"כל שינהיג את המזרח התיכון – חייב לשלוט בה", כתב על סוריה בשנות ה-60 פטריק סיל, עיתונאי ידוע ומחבר הביוגרפיה של אסד האב. בחיפוש אחר שליטה והנהגה, נראה שסוריה ממשיכה להיות מוקד של תחרות ויריבות בין המעצמות ובין השחקניות באזור, וזאת בשל חשיבותה הגאו-אסטרטגית. מרכזיות זו מובילה את סוריה בחזרה לחיק העולם הערבי.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של 'מיתווים-המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית'; יוגב אלבז הוא דוקטורנט ללימודי האסלאם והמזרח התיכון ומלגאי נשיא ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל באוניברסיטה העברית בירושלים