פעם חשבנו שיש שני עולמות: העולם הדיגיטלי-וירטואלי והעולם ה"אמיתי". היום אנחנו מבינים שאי אפשר לדעת מתי אחד מתחיל והאחר מסתיים. לכן, פעם בשנה, ביום חשבון הנפש בעולם האמיתי, שווה לעשות גם חשבון נפש דיגיטלי. אם אתם מבוגרים, אפשר להתחיל בעניינים הקטנים - "אני ישנה עם הסלולרי מתחת לכרית"; "אני מתעלם מהילדים כי אני בפייסבוק"; "איבדתי עניין בבן הזוג שלי בגלל המסכים"; "אני מקליד מילים שלא הייתי מעלה בדעתי לומר פנים אל פנים". אם אתם מתבגרים אפשר לדבר על "אני מצלמת יותר מידי תמונות סלפי"; "אני לומד על יחסים עם בנות מסרטוני פורנו חינמיים"; "חסמתי בכוונה גישה לווטסאפ שלי למרות שידעתי שזה יעליב"; "יש לי פומו מטורף". אם לדבר על זה במונחים של חטאים, אפשר להזכיר את הרמיה (בטינדר), הקנאה (בפייסבוק), החטטנות (בגוגל), העצלנות (בנטפליקס), החמדנות (בלינקדאין) והגאווה (באינסטגרם).

אפשר היה לסיים את הטור הזה באיזו הטפת מוסר כללית, וקריאה לכל אחת ואחד מאיתנו לעשות חשבון נפש ולקחת אחריות: הגבילו שעות מסכים, למדו את עצמכם ואת הילדים מה מותר ומה אסור לומר לחברים בקבוצת הוואטסאפ ואיך להיזהר משימושים שליליים ברשת. אל תשתמשו בטלפון הסלולרי בתור שעון מעורר וכבו את ההתראות המסיחות את הדעת כל העת. כמובן, ממשו שליטה טובה יותר במידע הפרטי אודות עצמכם וקראו את תנאי השימוש של האפליקציות לפני שאתם מאפשרים לכל דכפין לקבל את המידע הזה.

אינסטגרם (צילום: SHUTTERSTOCK)
מלכודות דבש המשפיעות על הרצון החופשי שלנו, אילוסטרציה | צילום: SHUTTERSTOCK

דווקא השנה החולפת לימדה אותנו שאולי מדובר על משהו שהוא גדול יותר ממצבור החטאים הדיגיטליים שלנו כפרטים. הגילויים בנוגע לאפליקציות, שהעיצוב שלהן מיועד להגיע אל המקומות הפגיעים שלנו, כך שיהיו ממכרים ויגרמו לנו למסור עוד מידע פרטי; השימושים שנעשים במידע הפרטי כדי לייצר תהליכי שכנוע ולהכניס אותנו לתוך מלכודות דבש המשפיעות על הרצון החופשי שלנו; העובדה שפיד הפייסבוק, דף תוצאות החיפוש או חשבון הטוויטר – אינם מיועדים להגדיל את טווח המידע והחשיבה שלנו אלא לצמצם אותם או להפיץ דיס-אינפורמציה.

יותר מזה, השנה החולפת היתה שנת מפנה בעולם כולו אבל באופן חד מאוד גם אצלנו בישראל. השנה חילחלה אל התודעה הציבורית ההבנה כי מעבר לברכה ולקידמה, מעבר לעלייה המטורפת בזמן המסך שלנו כתוצאה ישירה של הבידוד החברתי בגלל הקורונה - אנחנו במשבר עמוק. מכחישי המגפה ומתנגדי החיסונים ברשתות החברתיות קיבלו עוצמה שאין לה שום קשר לגודלם ולחשיבותם במציאות. אלפי סיפורי סבתא בנוגע לתרופות והפחדות תרגמו את עצמם לתחלואה קשה ולמוות. בין לבין היו בחירות וגילינו שהפוליטיקאים שלנו משתמשים ברשתות כדי לעבוד עלינו באמצעות סרטונים שקריים וספינים מלוכלכים, רשתות השפעה וטירגוט מסרים, קבוצות פייסבוק פתוחות וקבוצות טלגרם סגורות והמון המון פייק. פייק חשבונות, פייק לייקים ופייק ניוז על הונאת בחירות שלא הייתה. היו גם העימותים האלימים הפנימיים בזמן מבצע "שומר החומות" שכמותם לא ראינו, ובהם השתמשו חוליגנים ופורעי חוק בסרטוני טיקטוק, בפוסטים בפייסבוק ובקבוצות וואטסאפ כדי להסית ולממש אלימות פיזית ולהרים יד איש על שכניו.

מסעדה בתקופת הקורונה (צילום: Miriam Alster Flash90, פלאש 90)
גילינו את השפעת הרשתות החברתיות על הבריאות, הביטחון האישי שלנו, ארכיון | צילום: Miriam Alster Flash90, פלאש 90

הבנו שהסיפור איננו רק מה שאנו חווים כחטאים דיגיטליים אישיים והיכולת שלנו לתפקד כיצורים תבוניים ואוטונומיים, אלא איום קיומי על הלכידות החברתית שלנו; עניין המשפיע על החיים, הבריאות והיכולת שלנו כמדינה להתמודד עם אתגרים שלא שיערנו.

הטורים של תהילה שוורץ אלטשולר ב-N12:

חשבון הנפש הציבורי הזה חיוני משום שאחרי קיפאון של כמה שנים בכל דבר שהיה קשור לחקיקה בישראל, יש עכשיו ממשלה. השנה הבאה תהיה השנה שבה נצטרך להתחיל לייצר פתרונות ממשיים כדי לטפל באיומים כציבור ולא רק כפרטים: הגנה על מידע, מניעת מניפולציות פוליטיות לפני בחירות ויצירת מסגרת לניטור והסרה של תכנים מסוכנים מהמרחב הדיגיטלי. כל אותם מפיצי השקרים והאלימות יחד עם חברות הענק המאפשרות להם לרכב על המודל העסקי שלהן, יהיו מוכרחים להבין שיום הדין מגיע.

>>> הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה