ממשלת ישראל נכנסה ב-12 ביולי 2006 למלחמה בלבנון - בלי שהבינה שעשתה זאת. 33 ימים ניהלו המטה הכללי של צה"ל והקבינט המדיני-ביטחוני מבצע שנקרא "שינוי כיוון", שהוכר רק בדיעבד כ"מלחמת לבנון השנייה" על ידי ועדת האותות והעיטורים.
ב-14 באוגוסט חל יום השנה ה-15 לסיום המלחמה - ואף שבפרספקטיבה היסטורית הישגי המלחמה נראים כיום חיוביים בהרבה ממה שנראו לוועדת וינוגרד ("החמצה גדולה וחמורה") – חשוב שקברניטי המדינה היום יזכרו שראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל סיימו את כהונתם בעקבותיה.
עיקר הביקורת על הדרג המדיני נגעה להחלטות ש"התקבלו במהירות וללא בחינה עמוקה של זירת המערכה ושל טעמי מדיניות ההכלה, ללא תוכנית מעובדת היטב וללא מתווה אסטרטגי ברור", ועל כך ש"מטרות המערכה לא נקבעו בבהירות ובזהירות, ולא נבחן האם יעדי המערכה המוצהרים יושגו בדרכים שננקטו להשגתם". כמו כן הומלץ לקבוע כללים להצגת מסמכים בפני הדרג המדיני, ולקדם את בסיס הידע של שרי הממשלה בנושאי ליבה אסטרטגיים.
"ועדת עמידרור" שקמה אחרי מבצע צוק איתן רק חיזקה את ההבנות וההמלצות של ועדת וינוגרד והעמיקה אותן, בדגש על "הטמעת תהליך העמקת הידע המקצועי של שרי הקבינט והכשרה לשרי קבינט חדשים".
מאז תום המלחמה שרר שקט חסר תקדים לאורך גבול ישראל-לבנון, אולם במקביל התעצם חיזבאללה איכותית וכמותית - והפך מארגון טרור חזק לצבא טרור מודרני ומצויד היטב. הוא גם צבר ניסיון במלחמה בסוריה ואף החל לבסס בה תשתיות לחזית נוספת מול ישראל.
גם ישראל עשתה צעדים גדולים בבניין הכוח המודיעיני והמבצעי, כאשר היא מזהה את זירת הצפון - שחיזבאללה במרכזה - כאיום הצבאי העיקרי עליה כיום. כל אלה מגדילים מאוד את מחיר המלחמה ומורכבותה, בהשוואה לעבר, ומסבירים את הרתיעה ההדדית של שני הצדדים ממלחמה נוספת.
בשנים האחרונות התפתחו מצתים רבים שעלולים להוביל להתפרצות מלחמתית; תיאבון גובר של חיזבאללה לחיכוך עם ישראל במאמץ לבסס מולה כללי משחק ומשוואות, חיכוך טקטי ביבשה ובאוויר, איום המנהרות, מחלוקת הגבול הימי, הרוגים לחיזבאללה ולאיראן במב"מ (התקיפות הישראליות) בסוריה, איום הטילים המדויקים והמאמצים לסכלו, אינטרסים אירניים וזיקות בין-זירתיות שהתחזקו, בין לבנון לזירת עזה ול"הגנה על ירושלים".
על רקע המשבר הכלכלי-פוליטי-חברתי המתעצם בלבנון ולנוכח ריבוי אירועי ירי רקטות על ישראל בידי פלסטינים וחיזבאללה - ישנה סבירות לא מבוטלת כי אירועים טקטיים "מוגבלים" ידרדרו להסלמה רחבה.
כמו ב-2006, גם כיום לבקיאות הקבינט ומוכנותו לבאות משקל מכריע בסוגיות גורליות. לנוכח מורכבות הנושאים וחומרת הדברים, חיוני שחברי הקבינט ירדו כבר כעת לעומקם, יבררו דילמות סבוכות ויתוו קווים למדיניות. דיון בסוגיות יסוד אסטרטגיות תחת אש, בלחץ אירועים ותחת הצורך הדחוף לקבל החלטות מדיניות וצבאיות בזמן נפילת טילים, כאשר יהיו נפגעים רבים בעורף ובחזית - הוא בהגדרה ברירת מחדל גרועה מאד.
למרות דחיפותם של הדיונים בסוגיות הקורונה, והתקריות באיו"ש ובעזה, חשוב שהקבינט יקדיש זמן לזירה הצפונית, האיום הצבאי המשמעותי ביותר על בטחון ישראל כעת. בייחוד כאשר נסיגת ארה"ב מאפגניסטן מספקת רוח גבית לקיצונים באזור - כולל חיזבאללה.
12 הסוגיות המרכזיות שעל הפרק בזירה הצפונית:
- חלופות מדיניות וצבאיות בטרם מלחמה. לפני פריצת מלחמה יש למצות מהלכים מדיניים וצבאיים שיוכלו להרחיק מלחמה ולמנוע אותה. מהלכים שיקשו על חיזבאללה לפתוח במלחמה, ויחזקו את הלגיטימציה של ישראל למקרה שבכל זאת תפרוץ.
- מהן מטרות המלחמה לעימות בצפון? על הדרג המדיני להגדיר לצה"ל כיצד הוא רואה את המצב הרצוי בתום המלחמה, את השיפור הנדרש במציאות הביטחונית-מדינית, ואת ההישג הנדרש מצה"ל בהגשמתו. היעדים צריכים להיות ברורים דיים כדי להנחות את המבצעים הצבאיים, וכלליים מספיק כדי לאפשר לדרג המדיני את הגמישות הנדרשת לו. למרות ציפיות בציבור לניצחון מכריע וסופי - יש להציב יעדים ריאליים, הניתנים להשגה במחיר מתקבל על הדעת, ולהסבירם בבוא העת לציבור בישראל, למדינות האזור ולקהילה הבינ"ל.
הירי לצפון לפני שבועות ספורים | צילום: מיכל שטרנברג - מהי זירת המלחמה וכיצד סביר שתתפתח? מאז 1973 היו מערכות ישראל מוגבלות לחזית אחת. האם הפעם עלינו להתכונן ל"מלחמת לבנון השלישית"? ל"מלחמת הצפון הראשונה", כולל לחימה בסוריה? ואולי למלחמה אזורית, לאורך כל הציר הרדיקלי - כולל עזה, עיראק, תימן ואירן גופא? מהן המשמעויות, האילוצים וההזדמנויות של התפתחויות אלה? מהן הדרכים לתיחום זירת הלחימה - ואיך יתנהלו המעצמות האזוריות והעולמיות בנושא?
- מהי הכתובת האפקטיבית בלבנון? מאמץ הלחימה יתמקד בחיזבאללה, האויב הצבאי העיקרי, אך סביבו יהיו גם גורמי 'מדינת לבנון' וצבאה, הפרוס גם בדרום. גורמים אלו זוכים לתמיכה בינלאומית ניכרת. טרם לחימה חשוב להחליט על ההתייחסות למדינת לבנון בתכנון המלחמה: ככתובת אחראית מתוקף ריבונותה או מתוקף שותפותה לחיזבאללה, או שמא כיעד לגיטימי לתקיפה לשם קיצור המלחמה והשגת מטרותיה, או אולי ככתובת לייצוב ולהרתעה ביום שאחרי?
- מהו האיום הצבאי מלבנון? הקבינט חייב להכיר היטב את יכולות חיזבאללה – אש רקטות וטילים (קצב, טווח, ראשי נפץ, דיוק), מל"טים וטילי שיוט, יכולות הגנה אווירית, כוחות "רדואן" לתקיפה קרקעית ו"הפתעות" נוספות מבחינתו.
- מהו המענה המבצעי של צה"ל? מהן היכולות והתוכניות לחזית לבנון ולזירת הצפון? מהם ההישגים, לוחות הזמנים, האילוצים והמחירים הצפויים של החלופות השונות? מהם התנאים הנדרשים למימוש התוכניות? מה מקומה של 'מכה מקדימה' בתוכנית המערכה? מהם יכולותיה ומגבלותיה של 'מהלומת אש', שרובה מהאוויר? מה אמור התמרון קרקעי להשיג? מאז 1982 נמנע צה"ל מתמרון קרקעי משמעותי כמאמץ עיקרי במלחמה. הקבינט חייב לקיים למידה על יעדי התמרון הקרקעי, עומקו, אורך הזמן שהוא מחייב ועלותו. הנכונות לתמרון וההכנות לו, שיחייבו גיוס מילואים מייד עם פרוץ הלחימה, אלו נושאים שאסור שהקבינט יופתע מהם בזמן אמת.
צילום: AP - מוכנות העורף למלחמה. חשוב שהקבינט יכיר ולא יופתע מעוצמת אש האויב – רבבות טילים, רקטות ומל"טי תקיפה שיפגעו בעורף האזרחי של ישראל. לישראל יכולת הגנה מטילים מהטובות בעולם – אך גם בתחום זה חשוב לכייל ציפיות – ההגנה איננה הרמטית ולעולם לתוקף יתרון כמותי במספר החימושים. התגוננות האוכלוסייה, מוכנות החזית האזרחית ויכולת פיקוד העורף והרשויות המוניציפליות לתפקד יחדיו - הן מרכיב מרכזי במערכה הבאה.
- עליונות אווירית בלבנון ואתגריה. חיזבאללה ואירן עושים מאמצים רבים לכרסם בעליונות האווירית של ישראל בשמי הצפון ולהפתיע את צה"ל בפגיעה במטוסי חיל האוויר. הנושא חייב להיות מוצג לקבינט, על אתגריו, סיכוניו לאפקטיביות חיל האוויר ודרכי המענה, במלחמה ולפניה.
- הבנת הא-סימטריה בעימות. ביעדי המערכה, בתוצאותיה, ובכללי הפעלת האש: חשובה מאד ההבנה שבמערכה צפונית אין סימטריה – לא בהגדרת הניצחון, לא ביכולת לספוג נזק ולא בכללי הפעלת האש. המלחמה בצפון תחייב תקיפה נרחבת של מטרות צבאיות של חיזבאללה בלב סביבה אזרחית. כללי המלחמה הצודקת מאפשרים טווח פעולה נרחב על פי עקרונות האבחנה והמידתיות. חשוב שהקבינט יתודרך על כללי התקיפה של צה"ל ויוודא שצה"ל פועל אפקטיבית וחוקית.
הפגנות בביירות | צילום: AP - לגיטימציה וחופש פעולה. היערכותו הצבאית של חיזבאללה ולחימתו המתוכננת מלב האוכלוסייה בלבנון נועדה להגביל את צה"ל מלפגוע במערכיו הצבאיים, לגרור אותו לפגיעה באזרחים ולהסב לישראל נזקים מדיניים. על הממשלה להכיר את הנזק האגבי הכרוך במימוש התוכניות בקרב אזרחי אויב, למרות האזהרות ואמצעי הזהירות, ולהיערך לשימור חופש הפעולה של צה"ל בקרב שותפים בקהילה הבינלאומית - בדגש על ארצות הברית. בהקשר זה יצוינו יותר מ-10,000 חיילי כוח האו"ם יוניפי"ל, אשר נוכחותם בשטח תכביד על הלחימה, תסכן אותם ותחייב את פינוים המוסכם בבטחה.
- ממד הזמן: אורך המלחמה, מחירה והישגיה. כל מהלך צבאי מגיע לנקודת מיצוי והיפוך, שאחריה עולים המחירים על ההישגים, עולה הסבירות לתקלות ולהסתבכויות, וגוברת ההתנגדות הציבורית והבינלאומית לה. ככל שתתמשך הלחימה יתרבו אמנם הישגי הפגיעה באויב, אך במקביל גם יעלו מחיריה, בפגיעות בעורף, בנפגעים לצה"ל ובעלות המלחמה. הדרג הצבאי והמדיני צריכים לדון בהתפתחות הצפויה של המערכה על ציר הזמן, ובנקודות היציאה האפשריות לאורכה - וככלל, לזהות את העיתוי המיטבי לסיום בטרם היפוך. "ניצחון ברור במערכה קצרה" צריך להיות העקרון המוביל, ויש ללבן את מאפייניו עוד טרם הישמע הירייה הראשונה.
צילום: רויטרס, רויטרס_ - מנגנוני סיום והסדרה. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, אשר חתרה להרחקת איום חיזבאללה מגבול ישראל ע"י מימוש ריבונות ממשלת לבנון באמצעות צבאה ובעזרת יוניפי"ל. החלטה זו כשלה במימושה, משום שנשענה על הנחות שווא, ויש ללמוד מלקחיה. מעבר לסנכרון המאמצים הצבאיים והמדיניים לעיתוי מתוזמן של הפסקת הלחימה ומהלכים דיפלומטיים, יש להקדים ולהעמיק בפוטנציאל ההסדרה עוד בטרם לחימה, ולהימנע מהשקעת מאמצים צבאיים עודפים לשם השגת החלטות מדיניות "משופרות" אך דלות-ערך. בהקשר זה יש להעמיק בחלקן הצפוי של ארה"ב, צרפת ורוסיה בהשפעה על הלחימה ובהחלטות לסיומה.
לסיכום: זירת הצפון נפיצה וסיכוני הסלמה גוברים בה למרות אי רצון הדדי של חיזבאללה וישראל להגיע למלחמה. בתקופה הקרובה על הקבינט המדיני-ביטחוני להקדיש משאבי זמן וחשיבה למערכה הבאה בצפון, לחתור למניעתה, להתכונן לפריצתה, ולהקדים לדון באתגרים הצפויים לו בניהוג המאמצים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים, התודעתיים, המשפטיים, הציבוריים והפוליטיים. "הרוצה בשלום – ייכון למלחמה".
>>> אלוף במילואים עמוס ידלין הוא מומחה לביטחון לאומי, לשעבר ראש אמ"ן
>>> תא"ל במילואים אסף אוריון הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת ת״א, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית בצה״ל