הילדים של כולם כבר הפסידו שנה וחצי של נורמליות ולאף אחד אין מושג האם עוד שנה אבודה בדרך. הקטנים האלה נאלצים כבר זמן רב להתמודד עם החרדות של ההורים שלהם במציאות משתנה, עם חשש ממגיפה, מחלה בקורונה או תחלואה של קרובים, אי ודאות כלכלית, סגרים, ריחוק חברתי, מסיכות, בדיקות, חיסונים ו"למידה" בזום. זו רשימה חלקית. מצבם של מי שהיה צריך לעלות לכיתה א', לעבור מיסודי לתיכון, להתכונן לבגרויות, להסתגל להחלפת מחנכת שחלתה או פרשה, מורכב אפילו יותר. אנחנו יודעים לכמת כמה לימודים הם הפסידו, לנחם את עצמנו על הזמן שלא יחזור עם סבתא וסבא, ולהקליל את הדחייה של הבר-מצווה או ביטול החופשה בחו"ל. אין לנו באמת מושג מה רמת הפגיעה הנפשית שלהם ואיך זה ישפיע בטווח הארוך, אבל כל מי שיש לו ילדים שגדלים בתא משפחתי נורמטיבי, מאמין שיצליח לתמוך, לחזק, להיות עם היד על הדופק ולצמצם את רמת הפגיעה, כדי ליצור עבורם את התנאים האופטימליים האפשריים לצלוח את המשבר.
אז לכולם קשה, נכון. אבל ילדי הדלתא חיים בסיפור אחר. הילדים לאוכלוסיות מוחלשות - אלה שהיו עניים עוד טרום התפרצות המגפה ומצבם החמיר, והילדים למשפחות שנקלעו למצוקה עקב המשבר הכלכלי - מתמודדים, בנוסף להשלכות הקורונה, עם מציאות קשה מנשוא. יותר מחצי מיליון ילדים עניים יתחילו את שנת הלימודים הקרובה במערכת החינוך. ארבעה מכל חמישה מהם חיים באי ביטחון תזונתי, שזה אומר שלהורים שלהם אין מספיק כסף כדי לדאוג להם אפילו לאוכל מזין שישמור על בריאותם והתפתחותם התקינה. לרובם אין עדיין תשתית שמאפשרת לימודים מרחוק, שלושה מכל ארבעה ללא גישה למחשב או ללא כל הספרים והציוד הדרושים לבית ספר, והוריהם מעידים שמשבר הקורונה פגע בהישגים הלימודיים שלהם. אצל יותר ממחצית מילדי הדלתא, אלה שנעזבו מאחור, נוצרו או הוחמרו בעיות רגשיות עקב השהייה הממושכת בבית, בין היתר בתקופת חופש גדול, עם מעט מאוד חוויות.
חייבים להודות שהאתגר של מערכת החינוך גדול. צריך להקים מערך בדיקות, לנהל ויכוח על חיסונים, להכין מתווים, וחלופות, להיערך לבידודים ולתחלואה, לנסות ליצור שגרה, לשכלל את הלמידה מרחוק, וגם לגייס מורים. משימה כמעט בלתי אפשרית, במערכת שחולה כבר שנים. אבל נדמה שהתמודדות של מערכת החינוך, אולי בדומה לכל ארגון גדול, מתמקדת במסה המרכזית. ב-70% שהם "מעמד הביניים" של המערכת. כמו גוף של חולה שנלחם על חייו, מחליט לוותר על "הפריפריה" ולא שולח מספיק דם לגפיים כדי לספק דם ללב ולמוח, כך ויתרה מערכת החינוך על רבע מהילדים שחיים בעוני, במצוקה ובאי ביטחון תזונתי (ה-5% הנותרים המצטיינים גם כך לא צריכים אותה).
אי אפשר להשלים או להסכים עם שורה תחתונה כזו. אי אפשר פשוט לוותר על חצי מיליון ילדים כי קשה מדי. אי אפשר לוותר על כל-כך הרבה נפשות תמימות שאתרע מזלם להיוולד למשפחה עניה או למשפחה שנקלעה למשבר, אי אפשר לגנוז את כל התקוות והחלומות ולהחליט שמאות אלפי ילדים לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האישי ואת הכישרון שטמון בהם. החלטה כזו, מעבר להיותה לא צודקת ולא מוסרית, משמעה שאנחנו מסלילים חצי מיליון ילדים למצוקה ודנים אותם לחיים בעוני. נכון שדרוש מאמץ לאומי ומשאבים ומעטפת תמיכה כדי ליישר קו בין ילדי האלפא לילדי הדלתא. אבל זה שווה את זה. סדר עדיפויות נכון, ומימוש ייעוד מערכת החינוך כמנוף מרכזי לצמצום פערים, יאפשר לכולם להיות ילדי למדא. לא בהקשר של אות יוונית או זן חדש של קורונה, אלא במובן של סיכוי שווה לכל ילדי ישראל ללמוד, להתחנך, להרחיב דעת ולקבל את הכלים הדרושים ליצירת עתיד טוב יותר עבורם.
>>> הכותב הוא מנכ"ל הארגון "לתת"