מדינת ישראל נאבקת משך כל שנות קיומה בטרור שכל מטרתו זריעת פחד וחרדה בקרב אזרחיה שומרי החוק והסדר. ישראל מפעילה את מיטב המוחות שלה במאבקה המתמשך בטרור ומגייסת לשם כך את מיטב בניה ובנותיה, את שירותי המודיעין שלה שהם מהטובים בעולם ומשאבים אינסוף להבטחת שלומם של אזרחי ישראל. כך נוהגת מדינה ריבונית שתפקידה הבסיסי ביותר הוא לשמור על חייהם של אלו שחיים בה. ישנו קונצנזוס במערכת הפוליטית, כמעט מקיר לקיר, ובוודאי בחברה הישראלית – שטרור הוא לא משהו שנכנעים לו, הוא לא משהו שמסכימים לחיות בצילו אלא משהו שצריך לעקור מהשורש. דיוני קבינט מתכנסים בעניין, תקציבי עתק מועברים לצה"ל ולכוחות הביטחון לשם כך, תכניות עבודה ארוכות טווח מאושרות – וטוב שכך.
מאות אלפי נשים בישראל חיות ב"צבע אדום" תמידי
אך איפה נמצאת אותה נחישות של המדינה החזקה במזרח התיכון כאשר זה נוגע למלחמה בטרור הפנימי והיומיומי שהפך למציאות חייהן של יותר ממאתיים אלף נשים בישראל? כן, אלו ההערכות – מאות אלפי נשים בישראל שחיות תחת טרור יומיומי – חלקו פיזי, חלקו נפשי, אלימות שלא תמיד באה לידי ביטוי בסימנים כחולים על הגוף (למשל, אלימות כלכלית).
אותן נשים לא זוכות לתקופות של שקט בין מבצעים צבאיים, מבחינתן "צבע אדום" הוא מציאות יומיומית. מציאות של מתח, של חרדה, של דריכות. מתי בפעם האחרונה התכנסה ממשלת ישראל לדיון מעמיק ואסטרטגי בנושא המאבק באלימות במשפחה? ובכן, בשנת 2017 אישרה ממשלת ישראל את מסקנותיה של ועדה בין משרדית שקבעה יעדים ברורים ממש בנושא זה. מאז ועד היום רק חלקה של התכנית מומש, תקציבים ממשיכים להיות מוקפאים ובשנים שחלפו היא לא עודכנה לנוכח המצב העגום שרק הלך והחריף. משבר הקורונה הבריאותי אולי לקראת סיום, אך השנה האחרונה החריפה באופן משמעותי את מצבן של אותן מאות אלפי נשים – הסגרים הממושכים וההתכנסות בבתים הובילה רבות מהן למצב בו הן כלואות עם אותו טרוריסט שמאיים על חייהן.
המתחים הכלכליים והנפשיים שהקורונה חידדה והעצימה הפכו בתים רבים בישראל לפצצה מתקתקת של ממש. ככל הידוע, ממשלת ישראל לא קיימה דיון רציני אחד בנושא, בוודאי שלא קיבלה החלטות פרקטיות שיצאו אל הפועל. הצהרות ודיבורים יש כל הזמן, במיוחד לאחר שנרצחת אישה נוספת, אך מי שנשארות עם הדמעות ועם המצוקה לבדן הן אותן נשים, הרבה אחרי שכולנו כבר עברנו הלאה בסדר היום הלאומי.
שירה איסקוב האמיצה נכנסת לוואקום שהותירה מדינת ישראל
שירה איסקוב לא לבד – האישה המדהימה הזאת, אשר בפנים גלויות ובאומץ לב בלתי רגיל, חשפה את סיפור חייה, שילמה ותמשיך לשלם מחירים אישיים כבדים עבור האפשרות למנוע מנשים נוספות לחוות את אשר חוותה. אך במציאות אחרת, מתוקנת, זהו לא תפקידה – היא נכנסת לואקום מתסכל שיצרה הממלכה, מדינת ישראל. שירה לבדה אינה יכולה, למשל, להעביר את התקציבים הדרושים לעיבוי מערך העובדות הסוציאליות, קל וחומר לאחר שנת הקורונה, בה התלונות על אלימות לקווי החירום השונים קפצו במאות אחוזים. היא גם לא יכולה להקל את הבירוקרטיה שנאלצות לעבור אלו שכבר אוזרות אומץ ומגישות תלונה במשטרה, שלא לדבר על מערך הטיפול באותם גברים שמוכנים להתמודד עם בעיית האלימות שלהם וזקוקים להכוונה, לסיוע ולשיקום בעצמם.
הגיע הזמן למבצע "שומר הבנות" ולכיפת ברזל שתגן עליהן
המשבר הפוליטי המתמשך בישראל תורם רבות לחוסר היכולת לחשוב באופן מערכתי וכולל , מי יכול בכלל לאשר וליישם תכניות ארוכות טווח במציאות שכזו? אם אכן תקום ממשלה, לא משנה מאיזה סוג או צד של המערכת הפוליטית, עליה להכניס לאלתר לרשימת העדפותיה את נושא המאבק באלימות במשפחה. מדיווחים של הימים האחרונים עולה כי חלק מהמפלגות השונות אכן העלו בהסכמים הקואליציוניים את הסוגייה ודרשו לממש את אותה תכנית לאומית שאושרה על ידי הממשלה עצמה בשנת 2017 – זו בהחלט התפתחות חיובית אך ניסיון העבר מלמד שהמבחן יהיה ביישומה ולא בדיבורים עליה. לאחר שמדינת ישראל סיימה וסיכמה את מבצע "שומר החומות" – הגיעה הזמן שתכריז על מבצע "שומר הבנות" ותעניק כיפת ברזל אפקטיבית לאותן מאות אלפי נשים שהאזעקה ממשיכה להישמע בבתיהן ללא הפסקה.
>>> הכותבת היא יו"ר נעמ"ת