סיום המערכה האחרונה ברצועת עזה הותיר את הרצועה חבולה ונואשת בכל הנוגע למציאות ההומניטרית, מה שהוביל את הקהילה הבינלאומית ואת השחקנים האזוריים, בדגש לגבי מצרים, להזדרז ולהתאמץ פעם נוספת לעיצוב הנוסחה לשיקום הרצועה תמורת ייצוב הפסקת האש והסדרה משמעותית יותר בהמשך. למרות שהקהילה הבינלאומית והמדינות הערביות המעורבות ברצועת עזה עייפו מהריטואל ההרסני שכופה חמאס על רצועת עזה ועל תושביה, למרות שמדובר בארגון טרור הבוחר בהתחמשות צבאית על חשבון רווחת תושבי הרצועה ולמרות שברור באשמת מי נכפתה מערכה צבאית נוספת, נשמרת המסורת המוכרת של הירתמות לשיקום הרצועה והפעלת הלחצים על ישראל לצורך סיוע ואפשור תהליכי השיקום ועולם כמנהגו נוהג.
אלא שהמערכה הזו שונה מקודמותיה במובנים רבים, החשוב שבהם הוא העובדה שזו הפעם הראשונה בה יזמה חמאס מהלך צבאי מתגרה שלא בהקשר של רצועת עזה ובעיצומו של תהליך הסדרה, שהוביל לשיפור משמעותי במציאות החיים ברצועת עזה. ההקשר הרחב יותר בראיית חמאס, ובגיבוי טורקיה וקטר מהצד האחד ואירן וחיזבאללה מהצד האחר, הוביל, למרות ההישגים הצבאיים של ישראל, לשינוי משמעותי במעמדה של חמאס בזירה הפלסטינית וסייע לה במיצובה כמגינת ירושלים והמקומות הקדושים לאיסלאם, לביסוס מעמדה הפוליטי בזירה הפלסטינית ולמיצובה בעמדת יתרון בתחרות וביריבות למול תנועת הפת"ח, הרשות הפלסטינית ואבו מאזן.
ההישגים התודעתיים האלו, שכוחם יהיה יפה לטווח הזמן הקצר ולא יהיה בהם כדי להביא לשיפור של ממש ברווחת העם הפלסטיני וגם לא למימוש חזון העצמאות והמדינה הפלסטינית, הם כשמן בעצמות הנהגת החמאס. דברי הרהב וההתלהבות המוחצנת והמוגזמת מהישגיהם אלו מאפשרים להם להסיט את השיח הציבורי מפני ביקורת קשה על דרכה של חמאס ועל ההרס שהביאה על רצועת עזה ועל תושביה. ביטויי הלקאה עצמית בצד הישראלי מוסיפים להאדרת הישגי חמאס, ולהקת המעודדות (טורקיה, קטר, אירן וחיזבאללה) מגביהה גם היא את מפלס הביטחון העצמי של הנהגת חמאס.
במציאות זו, תנאי הפתיחה של ישראל במשא ומתן להחזרת חיילינו ואזרחינו קשים יותר. קשה יהיה לנהל משא ומתן הגיוני באווירת האופוריה הזו של הנהגת חמאס, המפזרת הבטחות ומזינה ציפיות לגבי מספר דמיוני של אסירים ביטחוניים פלסטינים שישוחררו במסגרת העסקה האפשרית. אלא שדווקא בשל הנסיבות האלו וכדי לתקף את האמינות הישראלית, אחד משני תנאי היסוד להרתעה אפקטיבית לעתיד לבוא, נדרשת ישראל לעמוד כצוק איתן בדרישתה לכרוך את שיקום הרצועה בהחזרת חיילינו ואזרחינו. המשמעות של עמידה איתנה היא נכונות ישראלית למימוש החלופה של השלמת ההתנתקות מרצועת עזה – סגירת המעברים, הפסקת העברת מים, אנרגיה וסחורות לצד מאמץ צבאי מתמשך לסיכול מאמצי ההתעצמות הצבאית של חמאס (בסגנון המב"מ בסוריה) ושיבוש המאמצים להעברת כספים לרצועה.
קבלת דרישת חמאס להפרדה בין תהליך השיקום לבין המשא ומתן להחזרת החיילים והאזרחים, תהיה לא פחות מכניעה מבישה, שבמקום לרוקן את הישגי חמאס במערכה הזו רק תעצימם. ברור שישראל צפויה להתמודד עם לחץ כבד מאוד מצד מצרים, ארה"ב ושאר שחקנים בקהילה הבינלאומית, כמו שברור שדבקות בעיקרון, שקבע הדרג המדיני בישראל בנוגע להתניה שבין תהליך השיקום למשא ומתן, עלול להוביל להסלמה ולמערכה צבאית נוספת. אלא שהפעם, יותר מתמיד, יש סיכוי גדול ומשמעותי יותר לניתוק הקשר הגורדי הכובל את ישראל לסבבים חוזרים ונשנים ברצועת עזה או להסלמות "מבוקרות" כל אימת שמתאים לחמאס לפעול כך. ישראל חייבת להחזיר לעצמה את היוזמה, לעמוד על עקרונותיה ועל התנאי שהציב הדרג המדיני בסיום המבצע ולהיות נכונה לשלם את המחיר, אך גם לגבות מחיר כבד הרבה יותר מחמאס.
וגם באשר למשא ומתן במידה ויהיה, צריכה ישראל לפעול לשינוי כללי המשחק. לסרב בתוקף לשחרור אסירים מבוגרים וחולים או אסירות וקטינים בעבור אות חיים או מידע ובוודאי שלא להסכים לשחרור מספרים תלת וארבע ספרתיים של אסירים בתמורה לחיילינו ולאזרחינו. ואם תתממש עסקה, צריכה ישראל לעמוד על כך שכל האסירים שישוחררו, יועברו לשטח רצועת עזה, לא לשטחי הגדה המערבית ולא למדינות מארחות כדוגמת טורקיה או לבנון, המאפשרות להם לשוב בבטחה ובנוחות לפעול כטרוריסטים מסוכנים.
הררי מילים הושחתו על הסוגיה, נדמה שבשלה העת למעשים של ממש בנחישות, בהתמדה ואומץ המנהיגותי המתחייב.
>>> הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוני' תל אביב