טקס הדלקת המשואות הוא מדורת השבט שלנו. בזה אחר זה עולים נציגי הסקטורים השונים ומאירים באור גדול את החברה הישראלית. הציניקנים יאמרו שאין פער גדול יותר מהיחס שאנחנו מעניקים למגזר שהם מייצגים לאורך השנה לבין החיבוק ומחיאות הכפיים בטקס. עם זאת, בערב הזה שבו כולנו ענן ענק וורוד של שערות סבתא, אפילו הציניקנים מתרגשים. מה הפלא, אם כך, שאנחנו לא רוצים שם את שירה איסקוב?

מרגע שנודע ששירה איסקוב תדליק משואה, הוצתה מהומה ברשת. "למה מה היא עשתה, נשארה בחיים?", תהה אחד הגולשים. "אם כל אחד שקיבל מכות ידליק משואה, לא נגמור עם זה", כתב אחר.

טקס המשואות בהר הרצל (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
עדיין מדורת השבט, טקס המשואות | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לא שאני מתלהבת ממה שהפך אליו הטקס, גם לי הרוב נראה קצת מוגזם. אני זוכרת ימים שבהם היו גם מדליקים אנונימיים, שלא נדרשו שני שרים כדי להודיע להם ואף אחד לא הקליט והפיץ את השיחות הללו. למרות זאת, אני חזוה בהשתאות במעבר מביקורת כללית על הטקס לביקורת על מושא בחירה ראוי ביותר, רק בגלל שמדובר בנושא שלא נוח לנו איתו.

בקריטריונים לבחירת מדליקי המשואות נכתב באופן מפורש - "ביטוי למכאובים לאומיים". בניגוד, למשל, לנפגעי הטרור והשכול, באלימות כלפי אנשים אנחנו לא רואים מכת מדינה. זו מכה שבין בעל לאשתו, לא העסק של כולנו. 

הנחת העבודה של הרשויות היא שמדובר בבעיה שאין להן דרך לעצור, ושאם גבר רוצה לרצוח את אשתו הוא יצליח. גם אם זה קורה, זו לא האחריות והחובה הבלעדית של המדינה, אלא גם שלה, הקורבן. למה היא לא הלכה כשחטפה את המכה הראשונה? ואולי בכלל, כפי שתהו אחרים ברשת, צריך לשאול גם מה היא עשתה שהביא אותו להרים עליה יד.

שירה איסקוב בבית המשפט מעידה לראשונה (צילום: החדשות 12)
סמל לאומץ והתמודדות עם אויב מבית, שירה איסקוב | צילום: החדשות 12

בניגוד לנפגעי הטרור, שירה איסקוב מסמלת התמודדות עם אויב מבית. לא כזה שפוליטיקאים מדברים עליו או מציבים כיעד למבצע מהיר. גם מולו, תתפלאו, יש סיפורי גבורה. כמו גיבורים אחרים, שירה איסקוב לא רצתה בכך ולא בחרה בכך, אבל כשנקלעה לסיטואציה בחרה בחיים. היא יצאה משם בידיים חשופות ובפנים חבולות, חשפה את פרצופה, את פרצופינו, את קולן של כל אותן אלו שלא שרדו. היא נואמת, מתראיינת, מקדמת חוקים ונלחמת. כשאחרים עושים את זה זו שליחות, כשאישה מוכה עושה את זה - מדברים על אופורטוניזם. את נפגעי הטרור אנחנו מכירים בשמם, מלווים בשיקום. שירה איסקוב יש לנו אחת.

נטעלי שם טוב
נטעלי שם טוב

בסוף, אולי גם הגולשים הביקורתיים הללו צודקים במשהו. אם כל אחד שקיבל מכות ידליק משואה, תידלק פה כנראה מדורה גדולה. לאלימות כלפי נשים נדרשת תוכנית מקיפה ולא סמל. תקציבים למקלטים המפוצצים, הסברה, הכשרה, החמרת ענישה ואכיפה מתמדת. כול אלו יהיו יעילים יותר ממשואה. לתפארת מדינת ישראל.