את הבשורה על נפילתו של ערן אחי, קיבלו הוריי ב-16 באוקטובר 1973, כשהקרבות היו עדיין בעיצומם ואני עם פלוגת הצנחנים שלי נלחם בסיני מול כוחות מצריים. השמועות היו שגם אני נפלתי. הוריי, שנולדו בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי ואיבדו רבים מחבריהם במלחמת העצמאות, חרקו שיניים וחיכו. כששמעו את קולי בטלפון בתום המלחמה, הייתה בקולם הפתעה והקלה, כאילו דיברתי מהשאול. בתוך תוכם הכינו עצמם כבר לבשורה השנייה. קולה של אימא אמר לי בשקט: "ערן הלך. אין לנו ערן יותר". כאילו התכוננה לרגע הזה שבו היא אמורה להיות חזקה יותר מהברזל המחורר של הטנק של ערן אחי.

ערן וחבריו, חללי מלחמת יום כיפור, נקברו בשבעה בתי קברות זמניים. הלוויות היו 11 חודשים אחר כך. לא ישבנו שבעה. המשכתי מבית הוריי לרמת הגולן כדי לנסות להבין מה עבר על אחי ערן ברגעיו האחרונים.

דורון אלמוג
"ריח חריף באוויר", שלדות הטנקים בדרום רמת הגולן

כשהגעתי לטנק השרוף שלו, עדיין נשמעו הדי נפילות פגזים מהמובלעת הסורית. באוויר היה ריח חריף. במקום בו שכב אחי האהוב ערן מדמם, נותרה מיותמת קסדת השריונים שלו, פיסות בגדיו הקרועים, מכונת הגילוח שלו ואקדח הזיקוקין. כולם שמורים עד היום בבית שגדלנו, חוץ מהדסקית המוכתמת בדמו, שאימא העבירה לי להמשך המשמרת. משתי פלטות הבזוקה האחוריות של הטנק השרוף שלו בניתי אנדרטה במקום נפילתו, בסיוע אלכס מרקס מרמת מגשימים.

אחר כך באו רגשות האשם. שלא הייתי איתו כששכב פצוע ומדמם, כשזעק לעזרה ברגעיו האחרונים, כשקרא לי ולא הגעתי. מצאתי את עצמי רץ במחזות ילדותינו, צועק ערן בקולי קולות וחש כאילו היקום מתבונן בי באדישות מטומטמת. אני ממשיך לחפש אותו בין חבריי לובשי המדים, במהלך שירות הקבע הארוך שלי כמפקד ולוחם. הובלתי כוחות בקרבות ומבצעים עם איזו תקווה אבסורדית שאולי באחד מהם אגיע אליו ואולי אצליח להציל אותו. מריח את סרבל השיריונאים שלו, את ריח הגריז ואבק השרפה. מדמיין איזה אבא יכול היה להיות, איזה חבר, איזה אדם. לוקח אותו איתי לכול מקום כאילו היינו אחד.

דורון אלמוג
יחיה איתי עד יומי האחרון
דורון אלמוג
"לא הייתי שם בשבילך כשקראת לי", דורון ואחיו ערן ז"ל

שם, בדרום רמת הגולן, במרחב שבין ג'וחדר לתל סאקי, כשעשרות שלדות טנקים וכלי לחימה שרופים מילאו את השטח, חשתי את הצירוף המצמרר של אימה-הקרבה-גבורה-רעות-תקווה. את מצוקתם של מפקדי הגדודים, יאיר נפשי ושרשרת פיקוד שלמה, בניסיון להושיט עזרה. את הקריאות בקשר - "תחזיקו מעמד", את רגעי הפחד כשתחמושת הטנקים אזלה, כשהבזוקה לא ירתה, כשמוקשי הנ"ט התפוררו בלי להתפוצץ תחת שרשראות הטנקים הסוריים בפתח מוצב 116. את יואב יקיר, שדר 3 ברשת הקשר, שלא נסוג גם כשפגזי הטנק אזלו, שהבהיר ללוחמים שעוצרים את הסורים עם מה שיש - שלא נסוגים. את ציון עזר, שהשחיל רימון לטנק הסורי בחצב המוצב. את יוסי גור שהמשיך להילחם פצוע, את נתי לוי מ"מ 2 שעבר לטנק השישי שלו אחרי שיואב יקיר נהרג. 

גם את בני חנני שנפל בניסיונו להגיע לתל סאקי כדי לסייע למנחם אנסבכר ולוחמיו שעמדו בגבורה במבחנים נוראיים. את ג'ייקוב (יעקב שמואל-רמון) החובש שרץ להציל את רוני (רון הרצנשטיין) ולא הגיע. את רגעי האימה בבונקר בתל סאקי, את הוצאת נצרות הרימונים כדי לא ליפול בשבי, את יצחק נגרקר, הטען-קשר של ניר עתיר, 3ב', שיצא מהבונקר בתל סאקי לשבי הסורי כדי להציל את חבריו.

דורון אלמוג
דורון ואחיו ערן
דורון אלמוג

שם, ליד הטנק השרוף של אחי ערן, במקום בו שכב 7 ימים עד שחולץ, שם שמעתי את תחינותיו הגוועות לחילוץ שלא הגיע. שם נשבעתי להמשיך כלוחם ומפקד קרבי בצה"ל. להמשיך כדי שאף חייל לא יישאר מדמם בשטח.

שם, ליד הטנק השרוף של אחי ערן, נשבעתי להמשיך את פעימות חייו. שם, בדרום רמת הגולן, במקום שנפל יואב יקיר, נולד גם יואב, בנו הבכור של יצחק נגרקר. שם, במקום נפילתו של אחי ערן, נולד ערן בננו שבא לעולם כמו חידוש שבועה לערבות הדדית ואהבת אדם.

11 שנים אחרי נפילתו של אחי ערן, נולד בננו ערן שהפך להיות תיבת תהודה ענקית לערן אחי, המדמם בשטח. בכל רגע מרגעי חייו, היה בתלות חסדי אחרים. זה הציב בפניי מראה ענקית של החצר האחורית של החברה בישראל. ערן, בני האהוב, שמעולם לא קרא לי אבא ולא יצר קשר עין, הפך למורה הגדול שלי.

דורון אלמוג
האנדרטה לזכרו של ערן ז"ל

שני הערנים שלי, ערן אחי וערן בני, שניהם יחיו איתי עד יומי האחרון. לשניהם נשבעתי להמשיך ולהקדיש את חיי למען הפצועים, הנכים, המוגבלים והחלשים ביותר, אלו שכול קיומם מבטא את מידת החסד המקננת בנו, אלו שהעשייה עבורם היא מבחן אנושי וחברתי עליון. חברה חזקה היא חברה שיש בה ערבות הדדים ואהבת אדם, חברה שכול אחד מחבריה וחברותיה יודע שעוצמת השרשרת האנושים לעולם תיבחן בעוצמת החוליות החלשות. ככל שנעשה עבורן, נהיה אנשים טובים יותר וחברה חזקה יותר.

וילון אנשים (צילום: פלאש 90)
אלוף במיל' דורון אלמוג | צילום: פלאש 90

יום הזיכרון תשפ"א, עוד יום שבו אנו מנסים להעניק לעצמנו כוחות ותקווה, למען אהובינו ושאינם. לחיות כל יום את מותם ולהמשיך לממש בכאב, בעוצה ואהבה את חלומם וחלומנו שנגדע.

דברים ליום הזיכרון תשפ"א / דורון אלמוג

ביום כיפור אני עטוף בטלית

של דממה מחרישת אוזניים.

ביום כיפור אני שוכב איתך ליד הטנק הבוער,

עטוף בסרבל שריונאים קרוע.

וזעקותיך חותכות בתוכי,

ותחינותיך הגוועות

נבלעות בשאון המלחמה.

אני מנסה לחלץ אותך בכל כוחותיי.

נאחז בציפורני בסלעי הבזלת,

מושך אותך מהאש.

וקולך הולך ונחלש, הולך ונסדק.

ואנחנו חבוקים יחדיו,

וליבך פועם בתוכי,

וגופנו עטוף בטלית ספוגה בדם

ומסביב דממה מחרישת אזניים.

ביום כיפור נחתם ספר החיים

וכל דף מדפיו מכוסה בדמך,

ותרועת השופר נמוגה

כמו קול תחינותיך.

ושנה חדשה עומדת בפתח,

והיא קשורה בטבורה לשנה הקודמת,

כמו תינוק היוצא מרחם אמו.

וקול בכיו שובר את דממת היום

ונותן לנו תקוה לחיים חדשים

הקשורים בטבורם ליום נפילתך,

כמו יום כיפור לשנה החדשה.

>>> הכותב הוא אלוף במיל', אח של סגן ערן אברוצקי, יו"ר עדי נגב-נחלת ערן, חתן פרס ישראל תשע"ו