אירועי השבועות האחרונים התייחדו בהצבה בו-זמנית של מגוון אתגרים במספר חזיתות. מערכות הביטחון שלנו – בין שהופתעו ונדרשו להתאמות תוך זמן קצר, ובין אם לאו -- הוכיחו שוב את יכולתן להתמודד מתוך שיקול דעת, במסירות ותוך הפגנת יכולות מקצועיות מהגבוהות שיש.
האירועים במזרח ירושלים ובעיקר בהר הבית איתגרו את משטרת ישראל; גם פרץ האלימות בין ערבים ליהודים בערי ישראל איתגר את המשטרה והביא להתגייסות השב"כ; ההסלמה בדרום, כמו גם מניעת הידרדרות במרחב יהודה ושומרון, העמידו במבחן את יכולות צה"ל והשב"כ. במקביל נדרשו כל מרכיבי הכוח של החזית האזרחית – שלטון מקומי, פיקוד העורף, שירותי כיבוי, משטרת ישראל, שירותי רפואה ומ.ד.א. בראשם – לטפל בפגיעות בגוף, בנפש וברכוש כמעט בכל רחבי הארץ.
האירועים אינם מאחורינו ומוקדם לסכם ולהפיק לקחים. אך לקח אחד – שאינו חדש כלל – התברר שוב: למדינת ישראל אין אסטרטגיה באשר לכל אחת מהזירות הללו, ובוודאי לא תפיסה כוללת הרואה את קשרי הגומלין ביניהן.
די אם נתמקד בשתי הנחות יסוד אשר אפיינו את המדיניות והתבררו כמופרכות:
הראשונה מתמקדת בהמחשת האשליה שהצלחנו לבדל את הגדה מהרצועה, את שתיהן מירושלים, ואת שלושתן מהמתרחש במרחב האזרחי בתוככי ישראל. האירועים האחרונים המחישו עד כמה מסוכנת הצתת גפרור באחת מהן, עד כמה יש בכוחה להדליק אש באחרות, וחשוב יותר: עד כמה כשל הטיפול בכל אחת מהן.
לצורך המחשה: בהקשרי הרצועה, גם לאחר ארבעה סבבי לחימה נרחבים וסבבים מצומצמים יותר ביניהם, הכול בתוך פחות מעשור, הממשלה מקובעת במדיניות ה"עוד מאותו הדבר" תוך סירוב בלתי מובן לבחון או לגבש חלופות. הטענה כי אין תחליף לנוהל הקיים למעט אשליית ה"זבנג וגמרנו" לצורך "חיסול החמאס" – אשר נדחית בצדק לבל תתקע את צה"ל ברצועה ללא מוצא, מעידה על קיבעון מחשבתי או על מחויבות להבטחת שלטון החמאס מסיבות שאינן מהעניין. מיותר לחזור ולציין שאת מחיר אסטרטגיית הבידול הזאת משלמים בראש ובראשונה תושבי העוטף, וכשמסלים - כולנו.
הצד השני של אותה המחשה הוא ההשקעה הבלתי מובנת בייצוב שלטון החמאס תוך השקעה ניכרת לא פחות בהחלשת הרשות הפלסטינית (רש"פ), זאת אשר בהיעדרה היה על צה"ל לנהל – ועל אזרחי ישראל לממן – את חיי מיליוני הפלסטינים. יתר על כן, מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית זוכים להערכת השב"כ וצה"ל על תרומתם למאבק בטרור. העובדה שמאבק זה משרת את שרידות הרשות אינה מורידה כהוא זה מהאשראי שניתן לו על ידי כוחותינו על הצלת חיי ישראלים ומניעת פיגועים בתחום מדינת ישראל.
כל זה מתקשר שוב לאשליית הבידול: על רקע אירועי הר הבית, שייח' ג'ראח, הרצועה והמהומות בערינו, לא במפתיע נשמעות התרעות בדבר אפשרות לנטישת עובדי המנגנונים את משמרותיהם והצטרפותם למפגינים, אולי על נשקם. העובדה שכבר חווינו נטישה כזאת – סביב אירוע המגנומטרים על הר הבית, אכן הדליקה נורות אדומות במערכת הביטחון אך לא הביאה את הדרג המדיני לשנות כיוון ולהטמיע עובדה בסיסית: יש גבול לנכונות שוטרי הרשות הפלסטינית ועובדי המנגנונים האחרים להתמודד עם האשמות במשפחה, בכפר, ברחוב כי הם בוגדים ומשת"פים. בהיעדר אופק מדיני וכאשר ממשלתנו אינה מונעת פרובוקציות של קיצוניים יהודים אל מול סמלי דת מוסלמים וערכי לאומיות פלסטינית, זה מכבר שהרחוב הפלסטיני אינו רואה בשירות שלהם כמשרת החלום הפלסטיני, אלא כתורם להנצחת הכיבוש הישראלי.
לא הכל בידינו. לא אנחנו נקבע את איכות ההנהגה הפלסטינית, אבל ביכולתנו להתנהל בנוהל אשר ישלול את טענות מתנגדיה – מהחמאס ומעבר לו – כי אין לה זכות קיום, יעניק לה אשראי ציבורי על הישגים בתחום איכות החיים, והכל במסגרת מחויבות ישראלית להסדר מדיני – ויהיה יישומו רחוק ככל שיהיה. ביכולתנו לחזק את המתונים ולא את הקיצוניים, את המחויבים למלחמה בטרור ולא את הטרוריסטים.
הנחת העבודה השנייה היא אשליית הסטטוס-קוו. גלומות בה שתי הנחות מופרכות: האחת, שניתן לכרסם בהתמדה בסטטוס-קוו בהר הבית -- המתחם הרגיש ביותר בעולם -- מבלי להצית להבות. כמו כל ראשי הממשלה שקדמו לו מאז 1967, ראש הממשלה נתניהו חזר וקבע את נוסחת הסטטוס קוו: "מוסלמים מתפללים על ההר, אחרים מבקרים בו". אך קביעה זאת הלכה ונשחקה, אותגרה שוב ושוב בעיקר ע"י גורמים קיצוניים שלגישתם המחשה בוטה של ריבונות מצדיקה הצתת להבות. אלה אמנם נבלמו בימים האחרונים, אך לא בטרם חווינו את נזקם.
הפן השני של אשליית הסטטוס-קוו רחב יותר, מתייחס לכל הזירות שהתלקחו לנגד עינינו ובבסיסו: כשל הגישה הרווחת ולפיה כאשר הכול נראה רגוע – אין צורך לטפל, ומשמופרת השלווה המדומה - לא נכנעים ללחץ, לא מטפלים תחת אש. גם כאן ההמחשה זמינה לכל מתעניין: מה שמוגדר אצלנו כסטטוס-קוו הוא למעשה סיפוח מתמשך. בעבר היה זוחל. היום דוהר. סדרה נרחבת של צעדים, לכאורה נפרדים ומנותקים זה מזה, אך בפועל נשזרים לכלל שינוי יסודי בתנאי הזירה. חלקם מהלכי חקיקה, חלקם הרחבת תשתיות, חלקם מערך כבישים חדש ועוד.
לכאורה, לכל אחד סיפור והצדקה נקודתיים. בפועל הם מערימים קשיים על כל ניסיון להפריד בין שתי האוכלוסיות, ולהותיר דלת פתוחה להסדר עתידי. נראה שכל מי שלא הבין עד היום את החשיבות בהיפרדות לשתי מדינות לשני עמים והישארותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קיבל בימים האחרונים רק טעימה מהגיהינום הצפוי.
>>> הכותב הוא אלוף במיל׳, יו״ר תנועת ׳מפקדים למען ביטחון ישראל׳