בחירתו של ראש העיר שדרות אלו דוידי שלא להיכנס לכנסת ולחזור לכס ראש העיר היא בשורה טובה בעיקר לשלטון המקומי. החוק שהתקבל לפני שנים ומונע מראש רשות מקומית לכהן כחבר כנסת, גרם לרבים לבחור דווקא בשלטון המקומי. המגמה של פזילה יומיומית מרשות מקומית אל הכנסת פחתה, ונדמה שקם דור שרואה בתפקיד שליחות ופחות כמקפצה.
הבשורה הפחות טובה היא שבעיני רבים מראשי הרשויות, כמו גם הציבור הכללי, חל פיחות משמעותי במעמדו של חבר הכנסת. אם כבר להצטרף לפוליטיקה הארצית, אז רק לתפקיד שר. כדי להביא מנהיגי ציבור איכותיים אל הכנסת, ועל רקע השיח הריאלי על סבב בחירות חמישי, צריך לשנות את השיטה. עד שזה לא יקרה נמשיך לחיות תחת הרושם "רק לא ח"כ".
חלק מרכזי מהמהפך הפוליטי אותו הוביל מנחם בגין ז"ל היה גם ביכולת לגייס ראשי ערים, בהם משה קצב, מאיר שיטרית ועוד. בהמשך המגמה התחזקה. לאחר שעבר החוק המונע כפל כהונה, הן בכנסת והן כראש רשות, ב-1998, רבים מחברי הכנסת בחרו לוותר על חברותם ובחרו בשלטון המקומי. בין היתר אפשר למנות את שלמה בוחבוט, יחיאל לסרי, רחמים מלול, יונה יהב פיני בדש ועוד. בדש הסביר בעבר במהלך ריאיון את הבחירה שלו: "ראש עיר הוא תפקיד מרתק. כראש עיר אתה ראש ממשלה קטן בעיר שלך. יש לך סמכויות נרחבות. אתה יכול לקדם, להוביל מהלכים בכל התחומים: בחינוך, ברווחה, בבינוי ובתרבות. יש לך יכולות לבנות, לפתח, להגשים חלומות של אנשים, חזון. לעומת זאת, בכנסת אתה אחד מ-120. אומרים לך איך להצביע – בעד או נגד". בהמשך אותו ריאיון שניתן ב-2018, הוסיף בדש עוד משפט שהיה צריך כבר אז להדליק נורת אזהרה: "חוץ מזה, פעם בכנסת היו נפילים. היום אני פוגש ח”כים ולא מזהה אותם”.
לאחר נטישת ספסלי הכנסת חזרה אל השלטון המקומי בסוף שנות התשעים ועל רקע העברת החוק, חווינו באמצע שנות האלפיים מגמה חדשה, ראשי ערים שמדלגים ישר אל שולחן הממשלה. ביניהם ניתן למנות את יעל גרמן, מיכאל ביטון ועוד. אלו הגיעו למערכה בידיעה שיש בידיהם להתמנות לשר. ניר ברקת שהצטרף לליכוד היה בטוח בכך.
לעומתם, ראש העיר תל אביב רון חולדאי ראה שהסקרים לא מנבאים לו מקום סביב שולחן הממשלה גם אם יעמוד בראשות העבודה וגם אם ירוץ לבד, והחליט לפרוש מהמרוץ. נדמה שאלון דוידי הגיע אל המסקנה כי לא ימונה לשר, ועל כן בחר לחזור אל העיר. מכאן כאמור באה הבשורה הטובה לשלטון המקומי ומשם לאזרח - ראשי הערים והמועצות היום הם צעירים וצעירות יותר, חלק ניכר מהם כבר פחות מזוהה עם מפלגה כזו או אחרת והרבה יותר מזוהה עם רשימות מקומיות.
השיטה שתאפשר לח"כ לעבוד למען בוחריו
רוביק דנילוביץ' מבאר שבע, צביקה ברוט מבת ים, טל אוחנה מירוחם, ניר ברטל מאורנית ועוד רבים וטובים היו מחוזרים במהלך כל אחד מסבבי הבחירות האחרונים. הם "וויתרו על הכבוד". הם משתייכים לדור שרואה בתפקידו הנוכחי שליחות לפני שרואה בו מקפצה. מציאות הקורונה הבליטה עוד יותר את איכות ההנהגה בשלטון המקומי, הגמישות המחשבתית, היצירתיות, קבלת החלטות והתנהלות באי וודאות. כל זה הוכיח מעל לכל ספק כי יש הנהגה מקומית טובה בישראל. במקום זה צף האתגר: כיצד יכולה ישראל לגייס את אותם מנהיגי ציבור מהשלטון המקומי אל השלטון המרכזי ולתרום ליציבותו? מה אפשר לשנות לפני סבב בחירות חמישי?
לתפיסתי, צעד כזה יוכל להתרחש רק אם נעבור לכל הפחות לבחירה אזורית של 50% מחברי הכנסת. הבחירה האזורית שתשקף מחויבות לתושבים לפני המחויבות למפלגה ותאפשר לאותם מנהיגי ציבור את תחושת השליחות ואת היכולת לייצג נאמנה את ציבור הבוחרים. שילוב של בחירות אזוריות יעמעמו את הנטייה הטבעית שלנו לעסוק בימין ושמאל, כן ביבי או לא ביבי. היא תאלץ את השלטון המרכזי להתעסק במה שחשוב לחיי האזרחים ביום יום. הכבישים, איכות הסביבה, דיור ועוד.
המעבר לבחירה אזורית יחייב את המערכת ואת הכנסת בשיח אחר. צעד כזה יאפשר למדינת ישראל לקפוץ מדרגה בתפיסת עצם קיומה. אנחנו כבר לא מדינה צעירה הנלחמת על חייה, אנחנו בתהליך התבגרות והגיע העת שנסתכל קדימה, אל התשתיות והחינוך, אל הרווחה והדיור, אל הדאגה לקשישים ואל האתגרים האזרחיים. רק שינוי השיטה ושילוב בחירות אזוריות יאפשר לכוחות הטובים מהשלטון המקומי להשתלב בזה המרכזי ולהצעיד את ישראל קדימה. דבקות בשיטה הקיימת תמשיך את השיסוי ותפגע ביכולת להביא ליציבות.
>>> הכותב הוא ראש המועצה המקומית אפרת