באחת מישיבות המורים בהן השתתפי בראשית דרכי כמחנך, עסקנו במתח בין שתי כיתות. אחת מהן הייתה הכיתה שלי. הערתי משהו על הכיתה השניה, והמנהל, בתגובה, העיר בתבונה: "אתה תחנך את הכיתה שלך". בתוך האירועים בירושלים אפשר לנהל ויכוח צודק על מי התחיל. אפשר לומר, בצדק, שאין הלימה מספרית בין גילויי האלימות המופנים מערבים ליהודים, לבין אלה שהמופנים מיהודים לערבים. אפשר לומר שרוב החברה היהודית מגנה ואפילו חשה מיאוס מחברי להב"ה הנוהגים באלימות, בה בעת שבחברה הערבית זוכים אלה הנוהגים באלימות למעמד של גיבורים. אני, כך החלטתי, מתייחס ל"כיתה שלי". את ההשוואות יעשו במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט.
אני לא יכול לשתוק כשאני רואה אלימות ושפה מתבהמת של יהודים כלפי ערבים. יהודי שנוקט באלימות פוגע בזהות היהודית שלי. הוא מחלל את העוצמה שבמוסר העמוק שעליו התחנכתי ולאורו אני רוצה לחנך. האם אני מציע להקל ראש באלימות? האם תמונות נוראיות של אזרחים ערבים המכים אזרח יהודי לא מזעזעות אותי? בוודאי. צריך לעשות הכול כדי לעצור את התופעות הללו, אבל כיהודי אני יודע שאנחנו צריכים להיות אחרת. אנחנו לא מכריזים 'מוות לערבים'. אנחנו לא הולכים לשבור ידיים ורגליים של אחרים, גם אלו שפשעו וראוי שישבו בבתי כלא.
מי שלוקח את החוק לידיים, גורם לערבים לנצח. לא רק בגלל הכשל המוסרי, לא רק בגלל הפגיעה העמוקה במידות מתוקנות ובמבנה האנושי שלנו כיחידים וכחברה. זה פוגע בנו בעיקר מפני שאנחנו משחקים לידיים של מי שרוצים לערער על עצם קיומה של המדינה. אם אני מקים מיליציה, אם אני יוצא לרחוב להכול, לעשות סדר, אני מאשר שאין כאן מדינה. חשוב שנימנע מברית של שתי קצוות המאיימות על המהות הגדול מכול: העם היהודי שב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות והקים לעצמו מדינה. זה נס בקנה מידה עולמי. מיליציות מחזירות אותנו לגלות, מעניקות ניצחון תודעתי עמוק לאויבי הריבונות.
אם לא די בכך, האירוע בירושלים מסוכן מפני שהוא מעביר אותנו מוויכוח לאומי על קרקע, על מדינה, על ריבונות, לוויכוח שיש בו סממנים גזעניים. אני לא נלחם בערבים, אני נלחם בערבים המערערים על הזכות שלי למדינה יהודית. אין לי עניין עם 'ערבים', הם בני אדם שנבראו בצלם, בדיוק כמונו. הם ראויים לכל זכות אזרחית, לחמלה והכלה.
אנשי אמונה צריכים לחזור בחיל ורעדה למכתבו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מורה דרכה של הציונות הדתית אחרי קום המדינה. בחודש ניסן, תש"ז 1947, הארץ סערה. מערכת היחסים המתוחה בין יהודים לערבים גבתה קורבנות. אף על פי כן, לא היסס הרב צבי יהודה לשגר את המכתב החריף הבא:
"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר בפה עיר קודשינו תיבנה ותיכונן! הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמיים - יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחיל בצעיר והמשיך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה. נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אף על פי כן, מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים".
המחשבה שב-2021 רצים צעירים ברחוב בן יהודה, בואכה רחוב יפו, מצערת ומכאיבה.
ברית הקיצוניים
כדי למנוע הידרדרות מוסרית חמורה, חובה על מערכות האכיפה להעניש את הפורעים, להרחיק אותם, למנוע חיכוך. כל קטטה בה ערבי מכה יהודי, כל אירוע בו יהודים צועדים וקוראים קריאות נוראיות, לא כל שכן, כשהם נוהגים באלימות, פוערת עוד פער שלא ניתן לגישור. יש כאן ברית של קיצוניים החוזים בתהליכי התקרבות. הם, בכוח, מבקשים לעצור אותם. אלו ערבים קיצוניים ויהודים קיצוניים שרואים את יחסם של יהודים רבים לערבים אחרי המפגש בחדרי המיון במהלך הקורונה, הצופים במנאל ממאסטר שף ועוד - הם עושים הכול כדי שלא נוכל לחיות כאן יחד.
הוויכוח הלאומי יהיה כאן לעוד שנים רבות. אין לי ספק מי הצד הצודק, אני יהודי ציוני ואינני מוכן להתפשר כהוא זה על הזכויות הלאומיות שלי. אני מודע לעובדה שיש מי שמערער על תפיסת עולמי. אלה החיים. אני לא מתנצל כי אני חושב שאני צודק וזו ארצי. עם זאת, בה בעת, ארצי היא ארץ אחרת, ארץ התנ"ך והנבואה, ארץ המוסר והטוב. לכן אני רוצה לנהוג בכבוד, ברגישות, בהוגנות, בכל אזרחיה של מדינת ישראל. מי שיפעל נגד קיומה של המדינה, מי שיערער את יסודותיה - יישפט וייעצר. לא נערים יעשו זאת אלא מערכות המדינה שהקמנו. אנחנו, בכל מקרה, לא נשתמש במילים נוראיות, לא נקלל בכוללניות, לא נישא סיסמאות עם ריח גזעני.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"