תוך כדי סערת המהומות, ירי הטילים ורגשות הפחד והנקם המאפיינים את היממות האחרונות, חשוב שנבחין שלא מדובר באירוע אחד. למעשה, אנו בעיצומם של שני אירועים דרמטיים, אך שונים, ולאופן הטיפול בכל אחד מהם עשויות להיות השלכות משמעותיות וארוכות טווח על מציאות החיים שלנו.

היעד העליון של קובעי המדיניות צריך להתבסס על יצירת הבחנה חדה בין המדיניות מול ארגוני החמאס והג'יהאד ברצועת עזה, לבין המדיניות לטיפול בתופעות האלימות הקשות ובפרעות בערים המעורבות ובצירי הדרכים, במהלכם נחצו קווים אדומים בוהקים ובוצעו פשעים רבים נגד גוף ורכוש. אסור לאפשר למאבק האלים שמנהלים כנגדנו הארגונים האיסלאמיסטיים בעזה לרשום, מבחינתם, הישג של ריסוק החלום לחיים משותפים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים.

האסטרטגיה הלאומית ביחס לרצועת עזה היא שאין אסטרטגיה. ממשלת ישראל בעשור האחרון החליטה להסתפק בטקטיקה שהמאפיין העיקרי שלה הוא קבלת מדיניות הסבבים מול רצועת עזה כגזירת גורל. היעד הצנוע שהממשלה הטילה על צה"ל הוא להאריך את משך התקופה מסבב לסבב ולצמצם את המחירים שאנו משלמים תוך שאנו מגדילים את "המחיר" שאנו גובים מהצד השני בכל סבב. זו מדיניות שמכירה בפועל בריבונות של חמאס בשטח הרצועה, תוך שהיא מאפשרת לו להיערך בבניין כוח ושיטות לחימה לסבבים עתידיים שבהם רף התחכום והאלימות רק הולך ועולה.

לאסטרטגיית הסטטוס קוו הזאת ישנן חלופות ריאליות, אך יישומן דורש אומץ וקבלת החלטות ברמה של מנהיגות לאומית. חלופה אחת מתבססת על ההנחה שבפועל אנו כבר מכירים בחמאס כריבון בשטח. במקרה כזה, מטרת המדיניות צריכה להיות להגיע איתו להסדר של הודנה, הפסקת אש ארוכת טווח. זה ידרוש אומץ מהמנהיגים להודות בכך שהם מכירים בפועל בחמאס ולכן "עושים איתו עסקים". האפשרות השנייה דורשת החלטות קשות והתמדה בביצוע. במרכזה, פעולה שיטתית ומתמשכת לכתישת מנהיגות חמאס ומוסדותיו, גם בעזה וגם בשטחי יו"ש, כדי לאפשר לרשות הפלסטינית לשלוט במקומו בשטח. האפשרות הזאת גם דורשת אומץ מהמנהיגות הלאומית שלנו משום שכל הסדר עם הרשות הפלסטינית, בהנהגת פת"ח, יישא עמו תג מחיר מדיני. שתי החלופות קשות ודורשות הכרעות של מנהיגים, ולכן גם בנושא הזה הכי נוח עבור ההנהגה הלאומית להתבוסס בטקטיקה ולקוות שהסבב הבא לא יגיע.

חיילי צה"ל מול הגבול עם רצועת עזה (צילום: פלאש 90)
עזה דורשת הכרעות קשות | צילום: פלאש 90

אבל כל עוד המצב מול רצועת עזה נותר שביר ונפיץ, חיוני שנדע לייצר הבחנה חדה וברורה בין האירועים. האינטרס העליון של חמאס הוא לגרור את "ערביי 1948", כלשונם, שהם הערבים אזרחי ישראל, לפתיחת חזית נוספת כאשר חמאס מוביל את האירוע ונותן את הטון. ולהיפך, האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא ליצור הבחנה מקסימלית בין האירועים ולטפל בהם בכלים שונים לחלוטין.

רצון גובר להשתלב בחברה

התבערה שניצתה בישראל פנימה, בערים המעורבות ובצדי הדרכים, מגיעה אחרי שלראשונה מזה עשורים אנו קרובים להקמת קואליציה בתמיכת מפלגות המייצגות את הציבור הערבי. לכן, לא מדובר במגמה בעלת מאפיין בודד של הקצנה והתרחקות בין האוכלוסיות. ישנן תופעות מנוגדות והאינטרס הלאומי העליון הוא לחזק את מגמות ההשתלבות, במקביל לגינוי וריסוק כל גילויים של אלימות, בזיזה ולינץ'.

נרמול ההשתתפות הפוליטית של הציבור הערבי בחברה הישראלית במרכז קבלת ההחלטות הוא יעד ריאלי ובר השגה. כבר כמה עשורים שאנו רואים את הרצון הגובר מצד הערבים אזרחי ישראל להשתלב בחברה הישראלית. כך, במדד הדמוקרטיה הישראלית האחרון מצאנו כי רוב גדול (81%) מהציבור הערבי ורוב קטן (57%) בציבור היהודי חושבים שרוב הערבים אזרחי ישראל רוצים להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה. וברקע שנת הקורונה שידענו, ראינו לחימה כתף אל כתף של צוותי בריאות יהודים וערבים בנגיף. ביוני האחרון אף נדמה היה שהמשבר יכול להוות גשר, כאשר כמחצית מהישראלים העידו כי המשבר שיפר את מערכת היחסים בין שני הציבורים.

ירושלים, ערבי, ערבייה, החברה הערבית, המגזר הערבי (צילום: פלאש 90)
רוצים להשתלב בחברה הישראלית, ירושלים | צילום: פלאש 90

אך לצד הרצון להשתלב, ישנם גורמים ונתונים קשים המעידים על קשיים, תסכול ולעיתים אף ייאוש בקרב צעירים ערבים. למשל, כל צעיר שלישי בחברה הערבית, כ-30% מבני 18-24, אינו עובד או לומד, כפי שעולה ממחקרה של ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא במכון הישראלי לדמוקרטיה. גם אם אין בכך שום הצדקה לאלימות כלשהי, אלו צעירים שאין להם הרבה מה להפסיד, בלי אופק ובלי עתיד.

עיתוי ההסלמה הנוכחית קשור גם לרגשות דתיים המבעבעים בייחוד בתקופת הרמדאן הטעונה. ככל שהיינו זקוקים לתזכורת, הוכח שוב כי ירושלים הייתה ונותרה עצב חשוף ורגיש, המוציא את הצעירים לרחובות. זה ודאי נכון כאשר מידע חלקי ובלתי מדויק מופץ בלהט ברשתות החברתיות ומוסיף אש למדורה.

במשבר פנימי, כמו זה שאנו חווים בערים המעורבות, יש תפקיד אדיר למנהיגות הלאומית והמקומית. ההתנהלות של המנהיגים, במידה רבה תכריע אם פנינו למימוש ההזדמנויות והשאיפות של השנים האחרונות לחיזוק החיים המשותפים. דוגמה למנהיגות שמתווה דרך של שותפות הן האמירות האמיצות של ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ, שקרא למנהיגים הערבים לגנות את מעשי הביזה והאלימות מבלי לגמגם. כמובן שיש תפקיד להנהגה הלאומית שלנו, שצריכה ליצור הבחנה מברזל בין שתי הסוגיות, לקבוע אסטרטגיה לאומית מול עזה שאיננה מקבלת את מדיניות הסבבים כגזירת גורל ולפעול לפתרון אתגרי היסוד המטרידים את האזרחים הערבים, וכך לתקוע טריז בינם לבין המנהיגים האסלאמיים בעזה.

יוחנן פלסנר
יוחנן פלסנר

>>> הכותב הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה