ביום שישי, כשקמנו בבוקר וקראנו שנחתמה הפסקת אש, ירדה לנו אבן מהלב. השבועות שלפני היו לא קלים לאף אחד בין הים לירדן, אבל לתחושתי - לנו בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, ובמרחבים רב-לאומיים אחרים, הימים הללו היו מאתגרים במיוחד. בעיתות משבר, כימינו אנו, אנחנו נוטות לאיזשהי התכנסות עצמית, חידוד זהויות ושייכות לאומית. לרבות ורבים מאיתנו קל יותר להיות מוקפות במי שחושבות כמונו, מבלי להתמודד עם המורכבויות. מהצד השני, השותפות אצלנו היא דרך חיים, לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת לבית הספר. הדבר המופלא הוא - שזה גם נתן לנו המון כוח.

כן, זה היה מחזק להגיע למרחב יהודי-ערבי כשיש מלחמה אמיתית גם בגבולות המדינה וגם ברחובות הארץ, ולהיות ביחד. הביחד הזה הוא לא קל, ובימים אלו הבנתי עד כמה הוא מורכב יותר ממה שנראה בשגרה שלנו. בשביל רוב היהודים במדינה בכלל, ובמערב ירושלים בפרט, המלחמה הזאת התחילה עם הטיל הראשון ששוגר מעזה. זו לא הייתה המציאות עבור כולם. בשבועות שלפני אותו טיל, עם תחילת חודש הרמדאן, ראיתי יום-יום את אנשי הצוות הערבים-פלסטינים שלי הולכים ומתעצבים. עבורם, ועבור שאר תושבי ירושלים המזרחית, המלחמה הזו התחילה כבר כמה שבועות קודם.

ירושלים, ערבי, ערבייה, החברה הערבית, המגזר הערבי (צילום: פלאש 90)
צילום: פלאש 90

כמה ימים אחרי ש"ממש" התחילה המלחמה, יצאנו בבית הספר לחופשת עיד אל-פיטר שהתחברה לחופשת חג השבועות. כמעט שבוע לא היינו בבית הספר ולא התראינו, כל אחד היה בשלו. קשה להגיד שמישהו חגג, אבל חופשה הייתה. החזרה לבית הספר הייתה טעונה והתחילה בשביתה של ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל, שבעקבותיה רבים לא הגיעו ללימודים. משחזרו כולם לבית הספר, נכנסנו לכיתות כדי לדבר על מה שקורה, ובמקביל לנסות ולשמור על שגרה וללמוד. הצוות התכנס לישיבה ושיחת צוות, כי הרי גם אנחנו צריכים וצריכות לדבר על מה שקורה כדי שנוכל להמשיך.

איך מדברים? איך מתחילים בכלל לשתוף את הצד השני בחששות ובכאבים ופחד? למדנו כצוות, יחד עם התלמידים, לתת מקום לסוגים שונים של שיחות: שיחות בין הקבוצות שמרכיבות את בית הספר (היהודים והערבים) המבוססות על שיתוף ובקשה להקשבה מהצד השני, שיחות בתוך הקבוצות, כלומר בין היהודים לבית עצמם ובין הפלסטינים לבין עצמם. אנחנו מקפידים לתת מקום לשיחות מסוג זה גם בקרב המורים וגם בכיתות עצמן. התקיימו גם שיחות בין תלמידים ומורים, בהן התאפשר שיח פתוח תוך שמירה על גבולות שבהן עודדנו את התלמידים להתבונן במה שקורה להם בבית הספר ומה שקורה בחוץ.

גבר חרדי ואישה ערביה עם מסיכת פנים הולכים ליד שער יפו בירושלים (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
An Ultra orthodox jewish man and an Arab Woman wearing face masks walking in Jaffa Gate, outside Jerusalem Old City on July 5, 2020. Photo by Yonatan Sindel/Flash90 | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

בית הספר שלנו הוא אי מיוחד. בתקופות האלימות של הסכסוך המתמשך שלנו, כמו זו שאנחנו חווים כעת, התלמידים ואנשי הצוות נכנסים בשערי בית הספר, ובכך נכנסים גם למרחב בטוח שבו מתקיימת מציאות מלאת תקווה ואמונה באפשרות לחיים נורמליים עבור כולנו. בשנת 2014, למשל, אירגנו בבית הספר ובקהילה סביבו (המורכבת ממשפחות התלמידים) צעדות שקראו לסיים את הלחימה בעזה. הן היו גדולות ומרגשות, אבל מצומצמות יחסית. הרגשנו לבד. היום, לעומת זאת, נשמעים קולות רבים נגד המלחמה. ראינו אין ספור יוזמות שקראו לשותפות ויצאו נגד האלימות. היו קבוצות שעמדו ביחד בצמתים וכיכרות נגד המלחמה ובעד השותפות. עשרות מחנכים, מנהלים ותלמידים מרחבי הארץ שלחו מסרים של שותפות ורצון לחזק את האפשרות לחיים שוויוניים פה בארץ.

היוזמות הללו, שמילאו את הכיכרות, הן מרגשות ומבורכות, אבל חשוב לי לבקש מכל מי שנטל בהן חלק לא לזנוח אותן עכשיו כשהדברים נרגעים. זה מרחיב את הלב לראות שהימים הקשים הוציאו את האנשים מהבתים, אבל אסור לנו עכשיו פשוט לחזור לשגרה. צריך להמשיך ולזכור כמה קל לנו לראות רק את מה שאפשר לראות מהמרפסת ולשכוח את מה שהשכנים שלנו, שגרים קצת יותר רחוק, עוברים וחווים. מהניסיון רב השנים שלנו בשותפות יהודית-ערבית אני יכולה להגיד שהחיים המשותפים, היכולת להקשיב באמת ולעמוד יחד, זהו שריר שיש לאמן. גם מי שרץ במרתון הזה שנים רבות מתקשה לפעמים להפעיל את השריר בזמן הנכון ובמידה הראויה, וכדי להצליח בזה עלינו להיות יחד לא רק בעת המשברים הגדולים, אלא ביום יום. היוזמות הנקודתיות והתגובתיות אינן מספיקות. כדי ליצור עתיד טוב יותר עבור כולנו, ערבים ויהודים, אנחנו צריכות לעבוד קשה. לרצות להיות יחד, לחיות יחד. זה אפשרי, זה ממלא בתקווה וזה משנה את המציאות. גם בהווה וגם בעתיד.

אפרת מאיר, מנהלת בית הספר הדו לשוני בירושלים
אפרת מאיר, מנהלת בית הספר הדו לשוני בירושלים

>>> הכותבת היא מנהלת בית הספר הדו-לשוני בירושלים