אני מנסה להסביר לעצמי את כל התמונות שאני רואה בימים האחרונים. אף פעם לא דאגתי לגבי מה קורה בגבולות של המדינה, כי תמיד ידעתי שלמדינה הזאת יש צבא מספיק חזק כדי לדעת להגן על עצמה ועל גבולותיה בדרום ובצפון, אבל תמיד אמרתי שבתקופה האחרונה מה שמדאיג אותי זה מה שקורה במדינה עצמה. אני חושבת שכבר הרבה מאוד זמן והרבה מאוד שנים אנחנו חווים איזושהי הסלמה בכל מרקם היחסים שלנו כאן, אם זה בין יהודים - בינם לבין עצמם, אם זה בין יהודים לערבים, ואני חייבת להגיד שאני רואה את התמונות בטלוויזיה ואני באמת לא מאמינה. אני לא מאמינה שזה מתקיים במדינה הזאת, שזה מתקיים במדינה שלי.

אני רואה עיתונאים מותקפים ברחוב, ואנשים צועקים 'הם יהודים, אל תתקפו אותם'. אני רואה ערבים ששורפים בתי כנסת, אני רואה ערבים שמבצעים לינץ' ביהודים, אני רואה יהודים שמבצעים לינץ' בערבים, ואני לא מאמינה שזה המקום שהגענו אליו, אני לא מאמינה שכחברה אנחנו לזה להגיע למקום הזה.

אפשר להגיד ולהציע על הרבה מאוד סיבות, למה הגענו למקום הזה. ניסיתי לנסח את עצמי כל כך הרבה פעמים במהלך הערב מאתמול, ואמרתי אולי אני אגיד משהו, אולי אני אכתוב משהו, אבל אני חושבת שהמילה שצריכה להיאמר היום היא 'סליחה'. סליחה בפני אותו רוב שהושתק בשנים האחרונות, רוב דומם שוחר שלום, שהושתק על ידי קולות של קיצוניים, לא מסוגל להוציא הגה מפחד שמא יקללו אוותו, יאיימו עליו, יתייחסו אליו כבוגד. 

לוסי אהריש: "לא מאמינה שכחברה הגענו למקום הזה" (צילום: חדשות הבוקר, קשת 12)
"לא מאמינה שכחברה הגענו למקום הזה". לוסי אהריש | צילום: חדשות הבוקר, קשת 12

אני מסתכלת ואומרת - למה הגענו למקום הזה? למה לא ידענו לעצור את זה ולשים את הקו? למה טאטאנו את המצב הזה מתחת לשולחן ואמרנו לעצמנו – אוקיי נו זה ברשתות החברתיות, זה לא יזלוג לרחובות? אבל בן אדם שאין לו בעיה להגיד לך בפנים גלויות שאתה בוגד, שהוא מקווה שיאנסו אותך, ושיהרגו אותך, שהוא מקווה שאתה תסבול את הסבל הכי גדול בחיים שלך, לא תהיה לו בעיה לתפוס אותך בפינה חשוכה באמצע הרחוב ולבצע בך לינץ'. בן אדם שנכנס לחנות ורצח אמא לילד אוטיסט, לפני חודש, לא תהיה לו בעיה לרצוח את השכן היהודי שלו, וזה בדיוק העניין. לשם אנחנו הגענו.

כשאנשים לקחו את החוק לידיים ולא היה מי שיעצור אותם במשך כל התקופה הזאת, וחשבו שזה קולות של קיצוניים וקולות שנמצאים ברקע ושלא צריך להתרגש מזה - זה המקום שהגענו אליו היום. שהאלימות שהייתה ברשתות החברתיות, שניתנה לה לגיטימציה, שהעלמנו ממנה עין, פשוט פשטה לרחובות, וזה עצוב, זה כואב, ואני חושבת שהיום צריכים להגיד סליחה בפני אותם קורבנות יהודים וערבים שאנחנו נתנו לזה יד בלא לעצור את זה בזמן.

"פעם ראשונה אני אומרת בפה מלא שאני מפחדת"

אני לא ישנה בלילה בשקט. בלילות האחרונים ביליתי בממ"ד כמו כל תושבי מדינת ישראל, כמוני כמו תושבי הדרום, אני לא רוצה לדמיין מה עובר ומה עבר על תושבי הדרום במשך כל השנים האלה. התמונה הזאת בתוך הממ"ד, שילד – החיים שלו פשוט נלקחו, כשהוא ידע שהוא נמצא לצד האנשים ששומרים עליו מכל משמר, וגם אמא שלו נפצעה באורח קשה, והוא איבד את החיים שלו. ואני יושבת בממ"ד עם תינוק בן חודשיים, יחד עם בעלי ואני אומרת לעצמי – אני לא באמת יכולה לשמור עליו מכל משמר, וזה הפחד הגדול.

ההורים שלי יושבים בממ"ד בדימונה, וזה מפחיד אותי. פעם ראשונה אני מפחדת על ההורים שלי בבית שלהם. אני מפחדת שמישהו ייקח את החוק לידיים ויחליט שזה לא המקום שלהם להיות שם. פעם ראשונה שאני אומרת זה מפחיד. מה שקורה כאן מפחיד. ההורים של צחי יושבים במקלט כי אין להם מיגון.

באזור שאני גרה, מישהו באחד הבניינים שגרים לידי, שלח בקבוצה של ועד הבית: 'את הערבים צריך לרצוח בעודם תינוקות'. ויש לי תינוק בבית. ולהגיד את האמת? אני לא יודעת איך הגענו למקום הזה שבו אנחנו מתבטאים בצורה הזאת, שבו איבדנו צלם אנוש.

פעם ראשונה אני אומרת בפה מלא שאני מפחדת. אי אפשר שלא. ראיתי את ראש הממשלה לפני יומיים, פעם ראשונה ב-14 שנות שלטון של נתניהו, שנתניהו קם ודיבר כמו ראש ממשלה. ושיוועתי לזה ורציתי שזה יקרה, אני חושבת שכולם רצו שזה יקרה כבר כל כך הרבה זמן - באמירה חדה, ברורה, שלא משתמעת לשני פנים, שלא אומרת ימין או שמאל, שלא אומרת ערבי או יהודי, אלא מבהירה באופן ברור שיש דברים שלא עוברים עליהם לסדר היום. ואני שואלת את עצמי, אם זה לא היה קצת טיפה מאוחר מדי.