בשבוע הבא תושבע בישראל ממשלה חדשה. זו אמנם תהיה הממשלה ההטרוגנית בתולדות המדינה, שמורכבת ממפלגות מקצוות אידאולוגיים שונים - אך הבעיה המרכזית שלה לא תהיה השונות התהומית בין מרכיביה הרבים, אלא העובדה שזו תהיה ממשלת חילופים, כזו שהעומד בראשה כעת צפוי לפנות את מקומו לטובת אחר בחצי הקדנציה.
עקב הדומיננטיות של נתניהו במערכת הפוליטית הישראלית - וגם בממשלת החילופים הנוכחית, זו שהקים יחד עם גנץ, נדמה שלא שמנו לב עד כמה הפורמט של ממשלת חילופים הוא לא רק חסר תקדים בעולם הדמוקרטי - אלא גם קשה מאוד לתפעול. גם אם נתניהו וגנץ היו מלאי כוונות טובות, הממשלה הזו הייתה מתקשה לשרוד עקב המנגנון החילופי-פריטטי שלה, וזה צפוי להיות האתגר העיקרי של ממשלת בנט-לפיד.
בנט אמנם יצהיר ביום ראשון אמונים לתפקיד ראש הממשלה, אבל הוא יהיה ראש ממשלה רק ב-55-60%. ממשלה מורכבת מהיכולת של ראש הממשלה לקבוע את סדר יומה - ואת זה לא יהיה לבנט מכיוון שללפיד יש זכות וטו, כמו זו שתהיה לבנט כשלפיד יכהן בתפקיד ראש הממשלה. לבנט אין גם כמעט יכולת לפטר שרים - למעט שני השרים שיכהנו ממפלגתו, כהנא ושקד. כל יתר השרים הם מגוש לפיד או שבנט לא יוכל לפטרם כי סער לא יאשר.
הדבר שלבנט כן תהיה שליטה מלאה עליו כראש ממשלה הוא הסוגיה הביטחונית: השליטה בקבינט, בשב"כ ובמוסד. עם זאת, זה מאוד קשה להפגין דומיננטיות בתחום הזה כשאתה 60% ראש ממשלה - ועוד כזה שעומד בראשות סיעה עם 6 מנדטים. יכולת התמרון של בנט לא תהיה פשוטה - ויהיה עליו להוכיח זאת באמצעות מיומנויות פוליטיות מתוחכמות - כאלה שהיו לו במהלך המשא ומתן להרכבת הממשלה.