כמה ימים לפני מותו, נפגשתי עם הרב מנחם פרומן לשיחה. הוא נאנק מכאבים אך ראשו עדיין היה - בעננים. לא על פרידה מהעולם שוחחנו, ולא על הפחד מפני המוות. דיברנו על השלום. הימים ימי משבר עמוק בין ישראל לטורקיה של ארדואן. הרב פרומן תיכנן את הנסיעה אליו, הוא האמין בכוחה של אמונה, בהיותם של אנשי דת ומנהיגים רוחניים מפתח לשלום.
רבים צחקו לו. הם סירבו להבין את משמעותה העמוקה של מסורת ואמונה לבניינו של עתיד משותף. אין מזרח תיכון חדש, יש מסורות, תרבויות, זרמים תת-קרקעיים עמוקים שרוחשים כל הזמן. מי שרוצה לדלג על המסורת - ימצא עצמו עמוק תחת משא ההיסטוריה והרוח.
שמעתי את נאומות של חבר הכנסת, ד"ר מנסור עבאס. חשבתי מה היה קורא אילו ח"כ יהודי, נאמר, ליצמן או גפני, דרעי או פורוש, היו פותחים נאום לאומה בשעה 20:00 בערב, בציטוט של עמוד מתוך התלמוד? מה היה קורה אילו היו נושאים נאום בעל רכיבים דתיים מובהקים? מנסור עבאס קרוב לאנשי הימין יותר ממה שהוא קרוב למרב מיכאלי וניצן הורוביץ. המחשבה השטחית של שמאל וימין - צירפה את עבאס אוטומטית לשמאל. הרי הוא ערבי...
זו חשיבה שטחית. המחלוקת בין שמאל לימין נדחקה לקרן זווית. מה שמפצל את ישראל ומדינות רבות בעולם לשניים הוא הוויכוח הקלאסי בין שמרנים לליברלים. השמרנים רואים ערך במסורתיות, מבקשים להאדיר את מקומה של המדינה גם על חשבון זכויות מסוימות של הפרט. השמרנים מבקשים לראות בזהות הלאומית מוטיב בולט בחיי המדינה.
הליברלים מנגד מבקשים להאדיר את זכויות הפרט, מבקשים לצמצם את מקומה של המדינה בכל מה שנוגע לפגיע ביחיד, רואים במדינה מכשיר חשוב אך לא בעל ערך רוחני, חשים חלק ממשפחת העמים ומביטים על המדינה בעיניים גלובליות.
זוהי חלוקה שטחית, אבל בקליפת אגוז היא מספרת את הסיפור שלנו. עבאס וש"ס קרובות זו לזו במגוון רחב של תחומים, באופי הפעילות, במגוון המוסדות ובדרכי יצירת הקשר עם האוכלוסייה. כך גם מפלגות דתיות-לאומיות, הרואות בחובה לשמור על הזהות הפרטיקולרית, לגבש את ערכי ה'שבט' ולשמר את המסורת.
הרב פרומן אינו היחיד. גם הרב (והח"כ לשעבר) מיכאל מלכיאור פעיל שנים רבות בקירוב בין-דתי, מתוך הבנה ששורשי הוויכוח ושורשי השלום נוגעים גם בענייני אמונה, מסורת והלכה.
באחד ממאמריו כתב הרב פרומן: "האם ייתכן שלום עם האיסלאם? אני רוצה להציע שאלה הפוכה: האם ייתכן שלום בלי האיסלאם? מאז תחילת התנועה הציונית עוסקת מיטב המחשבה הישראלית בשאלה איך לחיות בשלום עם המציאות שיש בארץ, שסביבה עם אחר. האם אפשר לחיות בשלום עם המציאות הערבית בלי לנסות להכיר את חיי הערבים? האם מי שנפתח לחברה הערבית יכול להכחיש את מרכזיות החיים הדתיים בה? בחברה הישראלית היסוד החילוני הוא דומיננטי, ולכן היה מתאים למובילים את המחשבה הישראלית להניח שגם את החברה הפלסטינית מובילה המחשבה החילונית. אבל האם זאת היא המציאות הפלסטינית?"
בשנה האחרונה קרסו כמה תובנות שהיו לאבני יסוד במחשבה המדינית והפוליטית. שנים הבהירו שלא יהיה שלום עם מדינות ערב ללא שלום עם הפלסטינים וללא נסיגה ופינוי יישובים. לא, אינני חושב שההסכם עם מדינות המפרץ פותר אותנו ממאמץ לשלום עם שכנינו, אבל הוא מניח לפתחנו רמז קל: אולי אנחנו מפרשים את המציאות בדרך לא נכונה.
בהיותי שר החינוך, התפרצה מגפת העתקות. חלק לא קטן ממנה היה בבתי ספר ערביים. היה לי ברור שלא חברות אבטחה יפתרו את הבעיה. פניתי לחברי, הקאדי עבדול חכים-סמארה שהוציא פתווה (פסק הלכה) ונחרץ.
הקשיבו למנסור עבאס, אבל בה בעת הקשיבו לקולות נוספים בתוך החברה הישראלית. מתחוללת דרמה גדולה מסך חלקיה, אל תעצמו עיניים.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה"