הניסיון לפענח את סערת הרגשות שפקדה את הציבור הערבי באירועי השבועות האחרונים, שהובילה בחלקה גם לגילויי אלימות קשים, מורכב מהסברים מיידיים, אבל גם מסיבות עומק.
נתחיל מההסברים המיידיים: ניתן לשייך חלק מהגורמים לפינוי המשפחות הערביות מבתיהן בשיח' ג'ראח, להתנהלות המשטרתית השערורייתית בלילת אל-קאדר - המועד המקודש, במקום המקודש, וכן לתמונות שהגיעו מעזה, שעשו גם את שלהן. עם זאת, אלו היו בסך הכול הגפרורים שהציתו את הכול. מה לגבי חומר הבעירה? תשובת העומק לכך טמונה בצעירים ערבים חסרי מעש.
במשך שנים ארוכות, היחס הממסדי לציבור הערבי התאפיין בתשומת לב אדירה להיבטים הביטחוניים, והזנחה של יתר תחומי החיים. מבחינה ביטחונית, גם כששרר שקט ביישובים הערביים, משאבים רבים הופנו כדי לעקוב אחר הציבור הערבי ולפקח עליו, במטרה לסכל כל אפשרות למחאה נגד הסדר הקיים שביקשה הממשלה להשליט. זאת בעקבות מסקנות דוח ועדת עברי, שהתכנסה לאחר אירועי אוקטובר 2000.
הניסיונות הללו לא צלחו: כפי שראינו בשבועות האחרונים, הצעירים הערבים זקפו קומה והציבו על סדר יומם אג'נדה שלא מרכינה ראש, מסרבת להסתפק בדרישה לשוויון אזרח ותובעת גם זכויות קיבוציות לאומיות. לעומת זאת, ההזנחה ביתר תחומי החיים דווקא נחלה "הצלחה מסחררת" - הבאה לידי ביטוי בפערים אדירים בין יהודים לערבים בישראל בכל היבטי החיים: מתקצוב הרווחה והחינוך, תכנון ובנייה, הקצאת קרקעות, פיתוח אזורי תעשייה ועד תשתיות ותחבורה ציבורית. בכל אלו סבל הציבור הערבי מאפליה מתמשכת.
בשנים האחרונות, הממשלה התעוררה כשנפלה לבסוף ההבנה שהמדינה מפסידה מדי שנה כ-30 מיליארד שקלים מהיעדר שילובה של האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה, וכי מדובר במנוע צמיחה פוטנציאלי למשק שאינו ממומש. הרשות לפיתוח כלכלי במשרד לשוויון חברתי ואגף התקציבים במשרד האוצר הובילו מהפכה ביחס המדינה לציבור הערבי בישראל, כשביקשו להתחיל לצמצם ואף לסגור את הפערים הכלכליים בין האוכלוסיות ולשלב את הציבור הערבי בשוק העבודה ובכלכלה הישראלית. מהלך זה הוכיח את עצמו והביא לעלייה בשיעור הערבים המשתלבים בשוק העבודה ובמערכת להשכלה גבוהה.
אלא שנותרה קבוצה משמעותית שנפלה בין הכיסאות - הצעירים בוגרי מערכת החינוך הערבית. המדינה כיוונה חלק גדול מהמשאבים לפיתוח וקידום נשים ערביות, ואכן נרשמה הצלחה משמעותית בהיבט הזה בשנים האחרונות. גם במערכת ההשכלה הגבוהה נרשמה הצלחה, ובעקבות מדיניות ייעודית שהוקדשה לכך עלה שיעור הסטודנטים הערבים מ-9% בשנת 2009 ל-17% כיום, אלא שהצעירים הערבים נשארו מחוץ לתוכניות הממשלתיות. כך הגענו למצב שכשליש מבני ה-18-24 הערבים אינם עובדים, לומדים או עוברים הכשרה מקצועית כלשהי. כשהם חסרי מעש, פרנסה וללא כל תעסוקה במהלך היום, הדרך אל עבר עולם הפשע קצרה וסלולה, במיוחד בקרב הגברים.
הציבור היהודי בישראל התעלם מזעקותיו של הרחוב הערבי להילחם בפשיעה בשנים האחרונות. הפשיעה גבתה קורבנות בנפש וברכוש כמעט על בסיס יומיומי, גם בערים המעורבות. כעת, נוכח זליגתה הברורה גם למאורעות האחרונים, אין מנוס מההבנה שדרוש מהלך נחוש לטיפול בפשיעה בחברה הערבית. למי שזקוק להוכחה, לאחרונה פורסם כי 85% מהערבים שלקחו חלק בהפרות הסדר הם בעלי עבר פלילי. במילים אחרות, הציבור הערבי הנורמטיבי שלא פגש מעודו את מערכת אכיפת החוק, ברובו המוחלט, לא היה חלק מגילויי האלימות.
חשוב להבין, הצעירים הללו נקלעו לעולם הפשיעה בעל כורחם. אילו היו להם אפיקים אחרים, הם בוודאי היו פונים אליהם. לפיכך, על המדינה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע מצעירים נוספים להצטרף למעגל הפשיעה, ובמקביל לגבש מנגנון שיתמרץ את מי שכבר לוקח בו חלק, לנסות ולהיחלץ ממנו. כדי לעשות זאת בצורה מיטבית, עליה גם להתאים את אופן הפעולה לצרכיהם, על בסיס ההבנה שמדובר בקבוצות שונות - שכן דינו וגורלו של צעיר בעל תעודת בגרות אינם כשל צעיר שנשר ממערכת החינוך לפני שסיים 12 שנות לימוד.
אחד הכלים המשמעותיים לעניין זה הינה תוכנית שנת מעבר לצעירים שיוכלו להצטרף אליה עם השלמת לימודיהם במערכת החינוך, בה ירכשו כלים ומיומנויות להשתלבות באקדמיה ובשוק העבודה בהתאם למקום ממנו הם מגיעים, ויקבלו הכוונה נכונה לעתיד. למעשה, בהחלטת הממשלה שהתקבלה במרץ 2021 בעניין הפשיעה בחברה הערבית ישנו רכיב אשר מתייחס בדיוק לנקודה זו, ומטיל על משרד העבודה והמשרד לשוויון חברתי את האחריות לפיתוח תוכנית כזו.
אלא שהמשבר הפוליטי והמורכבות התקציבית מטילים צל כבד על יישום התכנית. על ממשלת המעבר וזו שתקום להבין כי הנושא הזה חייב להיות בראש סדר העדיפויות. זוהי השקעה משתלמת לטווח ארוך, שתיטיב לא רק עם החברה הערבית, אלא עם החברה והמדינה כולה.
>>> הכותבת היא ראש התכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה ושותפה בקרן פורטלנד