מאז שמרב מיכאלי נבחרה לראשות מפלגת העבודה, אנחנו עדים למה שנראה כמו גרסה פוליטית לתחיית המתים. המפלגה שכולם כבר הספידו אותה, כולל עבדכם הנאמן, שכל אדם עם שאיפות פוליטיות ברח ממנה כמו ממגפה ללא חיסון, המפלגה הזאת הפכה פתאום לרלוונטית ואולי אפילו תהיה הפתעת הבחירות.

לכבוד ההישג הזה, שאומנם בינתיים הוא תיאורטי בלבד כי הרי אנחנו בסך הכול עוסקים במגמות בסקרים שיכולות להשתנות מחר בבוקר, אני רוצה לפנות באופן אישי לגברת מיכאלי ולומר בצורה מפורשת: "כל הכבוד! ידעתי שאת מסוגל לנצח. למרות שאני לא מסכימה עם הדרך, את בהחלט דמות חשוב בפוליטיקה, ועל זה אנחנו מסכימות".

מצטער, באמת שניסיתי, אבל זה לא הולך ולא הולכת. אני לא יכול לדבר ככה, בטח שלא לכתוב ככה. פשוט לא מסוגל (וגם לא מסוגלת).

מירב מיכאלי (צילום: פלאש 90)
עשתה בית ספר לפוליטיקה לאחרים, מרב מיכאלי | צילום: פלאש 90

כל ההתנהלות של מיכאלי בחודשים האחרונים מרשימה. היא הוכיחה עמידות, ויתור על ג'וב ועמידה בהתחייבויות שלה - לא מעט עבור פוליטיקאי ישראלי. כל זה בזמן ששלח, חולדאי ויעלון הסתבכו בהצהרות, סקרים וניסיונות חבירה כושלים. היא מנגד שמרה על תבונה, קור רוח ועשתה להם בית ספר בפוליטיקה. ככה הייתי רוצה לראות את המנהיגים שלנו: לא מזגזגים, לא מקשיבים לרעשי רקע מיותרים ולא מחליפים את העקרונות שלהם. קצת חבל שהרשימה שנבחרה בפריימריז (היחידים במערכת הבחירות הנוכחית) נטשה את העמדות המתונות שאפיינו פעם את מפלגת העבודה ההיסטורית, והלכה שמאלה. הרבה יותר מדי שמאלה עבור אנשי מרכז שמחפשים בית פוליטי.

בכל זאת, קשה לי לשמוע אותה מדברת ורק בגלל השכלול הלשוני המיוחד שלה, שהופך זכר לנקבה ורבות לרבים, עם מערכת חוקים דקדוקיים נסתרת שאני לא מצליח לעקוב אחריה.

"מרב מיכאלי צריכה לבחור: האם היא נשארת בנישה של הלעומתיות המבודדת, או שהיא מדברת אל כולם"

מיכאלי היא לא הפוליטיקאית הראשונה שמנסה להביא חידושים לשוניים. דוד בן גוריון, בכבודו ובעצמו, ניהל מלחמה קטנה נגד השימוש במילה "אֵת", וניסה לגרום לכולנו לומר "חציתי הכביש" ו"הניפו הדגל!". לוי אשכול השריש כאן משפטים שנונים כמו "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים" ו"לעניות דעתי הקובעת". אפילו סמי פלאטו שרון, תרם לשפה שלנו את "מה אתה עשית בשביל מדינה?". כל זה נשאר בגדר פולקלור.

הדילמה של מיכאלי

השפה של מיכאלי, על צורות הגוף השונות שלה, היא משהו אחר לגמרי. אני מבין את ההתרסה הברורה והמסר מאחוריה: "השפה מעצבת את המציאות, ובתור פמיניסטית אני רוצה שפה חדשה שתייצג מציאות אחרת", אבל מתקשה לקבל אותה.

האם באמת דיבור מבלבל, והוא באמת מבלבל כשאתה מנסה להבין מה בעצם היא אמרה לצד שיבוש המבנים הקיימים, מייצר שינוי תודעתי? אם מחר בבוקר האקדמיה העברית תחליט פה אחד (או פה אחת, כמובן) לאמץ את הדקדוק החדש של מרב, משהו באמת ישתנה במעמד הנשים בעולם? כנראה שלא.

חברי מפלגת העבודה - מתנגדים לרפורמות החדשות (צילום: אבשלום שושני, פלאש 90)
נשארת בנישה או מדברת אל כולם?, מרב מיכאלי | צילום: אבשלום שושני, פלאש 90

אני אוהב את העברית ומשתדל שלא לבצע שגיאות דקדוקיות גסות כשאני מדבר וכותב. עם זאת, אני לא מאלו שקופצים לתקן את כל מי שאומר "שתיים" במקום "שניים", ובטח לא אחד משומרי הסף של השפה. בכל זאת, יש משהו כל כך צורם בעירוב הזה של זכר ונקבה, משהו שהופך את העברית שלנו ללשון מסורבלת ומתאמצת, שכל משפט בה נשמע כמו התחשבות מגדרית. יכול להיות שזה מפריע לגברים יותר מאשר לנשים, אבל אני מאלו שכל צירוף כזה מסיט את תשומת ליבן מהתוכן האמיתי והחשוב.

אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית בכנסת, ועכשיו עם תפיסת ההנהגה של מפלגה שרואה את עצמה כגורם מרכזי בפוליטיקה הישראלית, מרב מיכאלי צריכה לבחור: האם היא נשארת בנישה ("גומחה" בעברית, אם חייבים או חייבות) של הלעומתיות המבודדת, או שהיא מדברת אל כולם. למפלגת העבודה, שלפני כמה שנים עוד מנתה 24 מנדטים, יש פוטנציאל מצביעים גדול. מיכאלי תצטרך למצוא דרך לדבר איתו באופן ישר, ברור ובגובה העיניים. לא בטוח שאקרובטיקה לשונית של שינויים מגדריים תעזור לה. בעצם, בטוח שהיא לא.