תדמיינו בשנות ה-50 את ארץ ישראל הצעירה מאוד. תדמיינו מחנה עולים, אוהלים, מחסור באוכל, מחסור בשירותי בריאות ואפילו במים זורמים. תדמיינו אימא צעירה שנוסעת ללדת, בדרך כלל משאירה מאחור כמה זאטוטים קטנים. היא לא יודעת את השפה המקומית, היא לא יודעת את המנהגים של המקום, היא לא מצליחה לתקשר לא עם אחות ולא עם רופא. תדמיינו לכם את האימא הזאת, יום אחרי הלידה או לפעמים שבוע, כשאומרים לה אין לך ילד. אין תינוק. היא מתעקשת - "אבל החזקתי אותו", "אבל כבר הספקתי להניק אותו פעם-פעמיים". "לא, הוא מת", הם אומרים.

תדמיינו לכם את האימא הזאת ממשיכה לחיות עם הבור הזה בלי שאיש מוכן להקשיב, להאמין, לתת תשובות. אומרים לה לרוב "הוא מת", לא מוכנים להגיד לה ממה ובוודאי לא מוכנים להראות גופה או קבר כלשהו. לפעמים הילד הוא בן יומו, לעיתים בן כמה חודשים. האימא הזאת גידלה ילדים בארץ, שלחה אותם לצבא, שילמה פה מיסים, התמודדה עם מלחמות וכל הזמן הזה אף אחד לא האמין לה.

כתבות נוספות ב-N12:

>> הקמת מאגר גנטי שיחשוף את ילדי תימן החטופים?

>> שר הרווחה: לפתוח את תיקי חטופי תימן

>> הח"כים שחשפו: גם בני משפחתנו נחטפו

העלתה את הפרשה על סדר היום הציבורי (צילום: לע"מ)
ועדות החקירה לא נכנסו לעובי הקורה | צילום: לע"מ

זאת הייתה המוטיבציה הגדולה שלי כשיצאתי לפרשת הילדים האבודים. רציתי להראות לאימהות הללו שאני מאמינה להן. אני פותחת בדברים האלה כדי להגיד שלמרות ההסתייגות שתכף אפרט אותה, מסמך ההסדר שאושר בממשלה הוא בעל חשיבות גדולה מעצם העובדה שהיא שמה על השולחן את העובדה ההיסטורית, שמשפחות בשנים הראשונות של המדינה נפגעו והמדינה רוצה לפצות אותם. אני על המתווה הזה עבדתי זמן ארוך ביחד עם מי שהיה ראש לשכתו של נתניהו יואב הורוביץ, מיד אחרי שפורסמו הפרוטוקולים של ועדות החקירה. את הנוסח הזה היה לנו ביד כבר לפני שנתיים, ואותו ניסח מי שהיה המשנה לפרקליט המדינה אבי ליכט.

"לכל מי שטוען שמדובר באקט של שוחד בחירות, גם אם זה נכון, אם זה משהו שתורם אפילו במעט להקהות את הכאב של המשפחות, אני מקבלת אותו בברכה"

הארגונים של משפחות ילדי תימן לא יסתפקו בנוסח הזה. בזמנו הם גם לא רצו לדבר על כסף ועל פיצויים כספיים. לבני משפחה, בעיקר לבני הדור השני והשלישי שהם אלה שעכשיו מובילים את המאבק, היה חשוב דבר אחד: שהמדינה תיקח אחריות על מה שממשלות העבר עשו. לזה המדינה לא הסכימה וזה נתקע אז.

מה שקרה עכשיו, זה שהמדינה החליטה לעשות צעד חד-צדדי ולפצות את המשפחות. את הסכום עצמו אי אפשר להעריך אם הוא ראוי או לא ראוי אפילו, וסביר להניח שיהיו משפחות שידרשו ויקבלו את הכסף הזה. חשוב מאוד שההודעה בסבל של המשפחות הללו נרשמת בדברי ימי המדינה, אבל לרבים, המהלך הזה לא ימלא את הבור שיש להם בלב ואת הכעס והקרע מול המדינה.

תמיכה בהפגנת ילדי תימן (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
רוצות הכרה בעוול, הדור השני והשלישי | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

צריך לקוות שהמדינה תדע לעטוף את המהלך הזה גם בהכנסת הסוגיה של הילדים האבודים אל תוכניות הלימודים והקמת מרכז מורשת ליהדות תימן שהפרק הזה יוצג בו. נוסף על כך, חשוב היה אם הממשלה הייתה מאפשרת לכל מי שנפגע להגיש בקשה לפיצויים. נכון להיום, הבקשה מתאפשרת רק למשפחות שהגישו בעבר תלונה לוועדות החקירה שקמו כאן לאורך השנים ומעולם לא באמת נכנסו לעובי הקורה של הפרשה הקשה הזאת.

בכל ליבי אני מקווה שהדרך לפיוס והשלמה בפרשה הזאת היא בתחילתה, וכעת היא תימשך. לכל מי שטוען שמדובר באקט של שוחד בחירות, גם אם זה נכון, אם זה משהו שתורם אפילו במעט להקהות את הכאב של המשפחות, אני מקבלת אותו בברכה. רק חבל לי ועצוב לי מאוד שחלק גדול מהאימהות שאותן פגשתי וכבר לא בחיים - הלכו לעולמן עם בור גדול בלב.