בפעם הראשונה היה הלם, חשש ומורא גדול שתפס את כולם. בפעם השנייה, לכאורה, הפיקו לקחים. הפעם זו כבר עובדה שמשלימים איתה. ראשי הציבור החרדי מתנהלים בעולם משלהם, מדינה בתוך מדינה. בתוך עשרה חודשים נפרמו כל החיבורים שנתפרו במשך שנים. התבדו האמיתות על כך שבשעת צרה כולנו אחים, ואורח החיים הנפרד ברשות ובסמכות יתחבר למדינה אחת כדי להציל את החיים של כולנו. באופן הזה ירדה לה הדרישה לשוויון בנטל ועלו הדרישות לתמיכה בעולם הישיבות, קבלה של הפרדה מגדרית וחיזוק הצביון היהודי של המרחב הציבורי הכללי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ערכי השוויון, שהם הלב הפועם של המדינה הדמוקרטית, נדרשו להתגמש מול דרישות של ראשי ציבור שידעו לשחק היטב את המשחק הפוליטי, מעל ומעבר לגודלם באוכלוסייה. שימו לב: ראשי הציבור החרדי, לא הציבור עצמו. הרבנים, ראשי העדה, העסקנים – הם הכתובת.
בחדרי חדרים ידעו הפוליטיקאים שבהם להרגיע את מי שחשש שההתבדלות הזו מובילה למקום לא טוב. למרות מערכת החינוך הנפרדת, על אף ההיעדרות משוק העבודה ובלי מחויבות למהות של התפיסה הדמוקרטית. זו התנהלות זמנית, הרגיעו. אנחנו הרי מיעוט שבמיעוט, בקושי עשרה אחוזים. המדינה חזקה מספיק כדי להכיל אותנו. בהמשך כשזה יתרחב, יהיה בסדר בעזרת השם.
ראש עיר חרדי בולט אמר לי פעם: "כשנהיה רוב, נצטרך להתנהל אחרת. עד אז, נמשיך לחיות על פי מה שטוב לנו ועובד לנו איתכם. עובדה שזה מצליח לא רע". הוא כנראה צדק, זה באמת עובד כבר שנים. המצב הולך ומתקבע. מפלגות שלמות קמו ונפלו על העניין הזה, מנדטים באו ונדדו, פוליטיקאים שעשו מהמחלוקות האלה קריירה עד שהבינו שזה לא משתלם.
המציאות הזאת הלכה ותפחה בחסות הוויכוח וגם בחסות השינויים שהתחוללו בציבור החרדי עצמו. אותו ציבור חרדי נחשף וחשף את עצמו יותר ויותר, כך התגלה על חמישים גווניו ויותר. ועדיין, בלב העניין, החצרות כבר מזמן לא חצרות אלא שכונות שלמות וערים שבהן שולטת המדינה רק על תנאי.
כולם יודעים: האכיפה תהיה למראית עין
כמו תמיד, בשגרה זה איכשהו עבד, גם במלחמות שעברנו. ואז הגיעה הקורונה והפכה את כולנו לחזית וכל אחד מאיתנו לאויב בפוטנציה. פתאום מה שקורה באלעד, בביתר עילית, בבית שמש ובשכונת מאה שערים בירושלים – לא יכול להישאר רק שם. זה דומה לברית האינטרסים הפוליטית עם המפלגות החרדיות, שלא נשארת רק סביב שולחן הממשלה, בכנסת או אפילו בבלפור. גם ההבנות בין המשטרה לראשי העדה החרדית, שהתפתחו לאורך הזמן כדי לאפשר איזה סטטוס קוו, לא נשארות כעת רק שם.
בוקר אחד מתעוררת מדינה ומגלה שיש שר תורה בשם קנייבסקי. הוא זה שיחליט מה יעלה בגורלה. בסגר הראשון התרשם, בסגר השני החליט שהספיק לו וכעת כולנו מחכים לשמוע אם יקבל עליו את גזרות ההסגר שנחתו על כל המדינה.
תמונת הראי גם היא כבר ברורה: בפעם הראשונה עוד היו ניסיונות של אכיפה, בסגר השני המרד היה גלוי ועבר בלי שום בעיה אחרי דיון מפורש בקבינט. בפעם השלישית זה כבר לגמרי ברור שמערכת החינוך החרדית, אם תרצה, תמשיך לפעול אחרי כמה ימים של סגירה סמלית, אם בכלל. כך יתנהלו גם המסחר והחיים עצמם. האכיפה, אם בכלל, תהיה למראית עין. בטח רגע לפני הבחירות.
הציבור החרדי והחילוני תלויים זה בזה
הציבור החרדי יצטרך להמשיך ולהתנהל על פי הוראות מנהיגים שלא באמת סופרים אותם. כך יתנהלו גם השכנים שלהם מעבר לכביש, שכבר חודשים סוגרים את חדר הכושר, המסעדה, התיאטרון ואת העסק שבנו בשתי ידיים. גם שם מונעים מילדיהם חינוך ראוי.
האחד ייאלץ לציית לרבנים, השני ייאלץ לציית לחוקי המדינה. שניהם תלויים זה בזה הרבה יותר ממה שרצו להאמין, ממה שהתרגלו לחשוב, ממה שסגרו מעל הראש שלהם בקומבינות פוליטיות.
הקורונה נכנסה לחיינו וחשפה את האמת כסוג של מכונת רנטגן של ישראל. לטוב, ראו את מבצע החיסונים. לרע, ראו את ההשלמה עם סגר שלישי, שעבור חלקים רבים מדי מהחברה הוא על תנאי. ביום שאחרי כבר לא נוכל לספר לעצמנו סיפורים. הרגע ההוא הגיע ואיתו ההכרעות הקשות באמת על החיים המשותפים של כולנו כאן בארץ הזאת. לו רק יכולנו להאמין שמהמשבר הזה באמת נצא מחוזקים.