צבי ים מכוסים זפת ואלפי מתנדבים האוספים בשקדנות סיזיפית את הזיהום מהחופים שלנו הם אכן אירוע בלהות. ואולם, אם מדינת ישראל תמשיך לדהור לכיוון פיתוח אגרסיבי של כל שטח המים הכלכליים שלה לתעשיית הגז והנפט, וקידום מפרץ אילת כנקודת מעבר לנפט עבור מדינות המפרץ הפרסי, זה עלול להיות מראה שיחזור על עצמו שוב. זה יכול לקרות בשונית האלמוגים באילת, או אל מול חופי הים התיכון שלנו.

לפני עשור, החלה ישראל לפתח תעשייה חדשה - תעשיית הדלקים הפוסיליים (גז ונפט) בים התיכון, בתחומי המים הכלכליים של ישראל. המים הכלכליים הם "אזור דמדומים" מבחינת החוק בישראל, ואין בהירות איזה חוקים תקפים בו ואיזה לא. ברקע חבלי הלידה האיטיים של פיתוח התעשייה, הייתה ציפייה כי פעולות הפיתוח, המבוססות על חוק הנפט, ילוו בפעולות שימור המבוססות על חוקים כמו "חוק גנים לאומיים ושמורות טבע" ו"חוק שמירת הסביבה החופית".

צב ים שנפגע מהזיהום (צילום: ללא)
צבי הים נפגעו קשות מהזיהום | צילום: ללא

כמו שקורה לא פעם, אי הבהירות כנראה נוחה לכל מיני גורמים, ומדינת ישראל מתנהלת כיום במים הכלכליים ללא תכנון מרחבי, ללא שמורות טבע, ללא ממשק דיג וללא בקרה אמיתית על תעשיית הגז - בניגוד מוחלט לנעשה בתחומי המים הריבוניים - מקו החוף ועד מרחק של 22 ק"מ.

במהלך הסערה האחרונה, נפלט לוויתן מצוי אל חוף ניצנים, והיווה תזכורת לכך שיש חיים לא רק בחופים שלנו, אלא גם בים העמוק, הנסתר מן העין. אנחנו יודעים על הים העמוק פחות ממה שאנחנו יודעים על הירח, אך למרות פערי הידע הגדולים, אנחנו יודעים שמול חופי ישראל שוכנות מערכות אקולוגיות ייחודיות ורגישות, כמו גם כרישי עומק, דגי טונה וחתולי ים.

הקונפליקט הקשה ביותר בין פיתוח לשימור נמצא כיום בשטח "הפרעת פלמחים", מבנה גיאולוגי כ-30 ק"מ מול חופי תל אביב, בעומק של מאות מטרים מתחת לפני הים. באתר זה, תועדו אלמוגים מרהיבים ומערכת מורכבת של נביעות מתאן התומכות בשלל יצורים מיוחדים. ואולם, משרד האנרגיה כלל את השטח בתחום הרישיון שהעניק לחברת אנרג'יאן לחיפוש גז ונפט. החברה להגנת הטבע עתרה לבג"צ נגד החלטת משרד האנרגיה, והדיון בנושא יתקיים ביום שלישי הקרוב.

מבצע ניקוי זפת מחופי שבי ציון (צילום: הלל גלזמן)
מבצע ניקוי זפת מחופי שבי ציון, ארכיון | צילום: הלל גלזמן
זיהום חופי ישראל (צילום: איגוד ערים שרון כרמל)
הזפת שנאסף בחופי הים | צילום: איגוד ערים שרון כרמל

השאלה המרכזית שמונחת בפני שופטי בג"ץ היא האם המידע על רגישות בתי הגידול ב"הפרעת פלמחים", הנחשבים לאתר הרגיש ביותר מבחינה סביבתית במים הכלכליים שלנו, היה צריך להדליק נורה אדומה בפני משרד האנרגיה, ולגרום לו להוציא את השטח הרגיש מתחום הרישיון לחיפוש גז ונפט, כדי למנוע אפילו סיכון קטן לאתר הרגיש הזה. קשה לדעת מה יכריעו שופטי בג"ץ בדיון העקרוני הזה, אך דבר אחד בטוח: משרד האנרגיה שועט קדימה לקידום תעשיית הדלקים הפוסיליים בים שלנו.

בשנת 2021, מתכנן משרד האנרגיה לצאת לשיווק 25 "בלוקים" בשטחי המים הכלכליים של ישראל, בהיקף של קרוב ל-10,000 קמ"ר, לצורכי חיפוש והפקה של גז ונפט. זאת במקביל, לבחינת פרויקט צינור East Med המיועד לשיווק גז לאירופה, בחינת ישראל כצינור למעבר דלקים מאיחוד האמירויות ועוד.

הדבר המטריד ביותר שהתגלה במהלך הדיונים על הענקת רישיון החיפוש ב"הפרעת פלמחים", הוא שהסיכון האפשרי לדליפה או תקלה אינו שיקול רלוונטי לתכנון מבחינת משרד האנרגיה. מבחינת המשרד, מרחק חיץ של קילומטר אחד בין קידוח בים לבין גן אלמוגים הוא סביר לחלוטין. כלומר, למרות שסכנה מדליפת גז, נפט או צורות ביניים שלהם היא דבר שריר וקיים, משרד האנרגיה טוען שאינו יודע לחשב את הסתברות הדליפה. לכן, הוא אינו מחשיב את הנושא במערך השיקולים לקביעת האזורים לרישיונות חיפוש גז ונפט בים, או לשיפוט של פרויקט פיתוח.

אלמוגים בעומק הים (צילום: החברה להגנת הטבע)
אלמוגים בעומק הים | צילום: החברה להגנת הטבע

אז מה עכשיו? לצד מאמצי הניקוי והשיקום של דליפת הנפט הגדולה בחופינו, שוודאי יארכו זמן רב, מתעורר הצורך הדחוף בתקצוב נאות של היערכות המדינה לאירועים כאלו. לצד זאת, וזה הדבר העיקרי, הגיע הזמן להפוך את המשוואה לגבי פרויקטים חדשים של פיתוח בתעשיית הגז והנפט. כיום, גורמי שמירת הסביבה והטבע נדרשים להוכיח באותות ובמופתים כי קיים סיכון של דליפה, שהסיכון קונקרטי, ושהוא מצדיק נקיטת אמצעי זהירות כמו יצירת מרחקי חיץ של קילומטרים רבים בין פעולות קידוח ובין אתרים רגישים.

המדיניות הנכונה עבור כלל הציבור הישראלי ועבור הסביבה שאנחנו מופקדים על ביטחונה היא עיקרון הזהירות המונעת. אם יש ספק, או חשש ממשי שתקלה או דליפה יתרחשו, פשוט לא משווקים את השטח או עוצרים את קידום הפרויקט. על גורמי הפיתוח צריכה להיות חובה ההוכחה, באותות ובמופתים, שהסכנה לדליפה אינה קיימת ואינה אפשרית.

אלון רוטשילד
אלון רוטשילד

היום ברור, יותר מתמיד, שאין לנו ולים שלנו שולי ביטחון נוספים. בכל זה, אפילו לא הזכרתי את משבר האקלים. האם נפנים זאת כבר היום, או שנחכה לתזכורת כאובה נוספת?

הכותב הוא מנהל תחום המגוון הביולוגי ו"החצי הכחול - פרויקט הים התיכון" בחברה להגנת הטבע.