אתמול (שלישי), פרסמנו את סיפורם של אליאס ח'ליף ורנא חדאד, זוג צעיר מחיפה שכל אשמתם בימים אלה, שהם רצו לרכוש דירה ברחוב "דרך הים" בעיר חיפה. כמו כל זוג צעיר בחברה הערבית ובכלל בישראל, שניהם רכשו השכלה גבוהה ומקצוע. עד כאן, סיפור הצלחה חיפאי יפה, ואז מתחילות המחשבות החרדתיות. 

שלב רכישת הדירה, במקרה של הזוג חדאד וח'ליף, נתקל כמו אצל הרבה זוגות בקשיים נוראיים. זה שלב בחיים שהרבה זוגות צעירים בחברה הערבית סובלים ממנו כשהם מגיעים אליו. הם מאבדים את הצפון באותו מסע והקשיים נערמים: זה מתחיל בבנקים והקושי שהם מערימים וממשיך בקושי למצוא דירה. במקרה של השניים, זה נעצר בשלב מתקדם, כאשר הם הבינו שהדירה שבחרו ורצו להקים בה את משפחתם העתידית: "אינה לערבים חרדתיים". ערבים חוששים ודואגים לגורלם ועתידם במדינה הזאת. זה מתחיל שם ברחוב דרך הים, בדיור.

רנא חדאד ואליאס ח'ליף מחיפה
רנא חדאד ואליאס ח'ליף מחיפה

ברגע קריאת מילים אלו, אנשי המחשבות הרעות יתחילו לירות לכל הכיוונים. "שיגורו בכפרים שלהם", יאמרו. אז זהו שלא. שניהם ילידי עיר הכרמל, חיפאים אסלים. לחוסר מזלם, הם נתקלו בסירוב ובגזענות על סמך היותם ערבים. זו זכותו של כל אדם ואזרח במדינה הזאת לגור איפה שהוא רוצה, ואיפה שיבחר. הרחוב, השכונה, היישוב או העיר. אי אפשר לשלוח אותם "לגור בכפרים שלהם". זו זכותו של כל אזרח במדינה לגור היכן שיאה לו ומתאים לו להתפתחות הקריירה והתפתחות המשפחה.

מכאן המסע ממשיך. הסיפור של הזוג חדאד וח'ליף מסמל סוגיה חשובה ממנה סובלים בחברה הערבית מאז קום המדינה - בעיית הדיור. גם אם זה בתוך היישובים הערביים, יש בעיה קשה. למה? התשובה די פשוטה - יש צפיפות, אפילו צפיפות יתר.

ואדי ניסנס (צילום: מעיין גוטנמכר)
צפיפות קשה, ואדי ניסנאס בחיפה | צילום: מעיין גוטנמכר

הצפיפות הזאת מורגשת בעיר התחתית בחיפה, ברחוב הבישוף חג'אר, ואדי ניסנאס, שכונת חליסה ועוד הרבה שכונות ערביות בחיפה שסובלות מצפיפות ואי-יכולת להתפתח בתוך אותן שכונות. אותו סיפור תקף בתוך אותם יישובים ערביים וכפרים. סוגיית הצפיפות היא האימא של כל הבעיות: אותה צפיפות הובילה בעבר ועדיין מובילה לעלייה באלימות הגואה בחלק מהיישובים הערביים. בגלל זה, חלק גדול מהצעירים מחפשים לגור במקומות אחרים, רחוק ומחוץ לצפיפות בשכונות.

ערים חדשות לערבים? לא בתכנון

אז מה היא האופציה הפתוחה בפני אותם צעירים? אין כל כך הרבה. במקרה של חדאד וח'ליף, הם ניסו את מזלם בדרך הים בחיפה. בחיפוש הראשון אחרי דירת החלומות, שניהם קיבלו סטירה מצלצלת. את אותה התשובה קיבלו זוגות צעירים בשכונות החדשות בעפולה ובמקומות אחרים, "לא לערבים חרדתיים". אז מה עם הצפיפות ואיפה יגורו אותם ערבים? בעיר הקרוואנים בחיפה? בשדות ובמטעי הזיתים שהמדינה מסרבת להפוך אותם לאדמות מיועדות לבנייה? איפה?

אני שולח אתכם עכשיו לחיפוש מהיר בגוגל. שם, לא תמצאו תוצאות של הקמת יישובים ערביים חדשים או שכונות מפותחות מאז קום המדינה מלבד מקרים בודדים של שכונות. לכן, התסכול עולה מדרגה באותו מסע, זוכרים אותו? מסע החיפוש אחר קורת גג, מסע שאמור להיות פשוט - נתקל בסופו של יום באטימות וגזענות.

ירושלים, ערבי, ערבייה, החברה הערבית, המגזר הערבי (צילום: אייל מרגולין, פלאש/90 )
מי דואג לבעיות של החברה הערבית? | צילום: אייל מרגולין, פלאש/90

מזמין אתכם לעוד חיפוש מהיר בגוגל. הפעם אחרי מצע בחירות של כל המפלגות שמתמודדות. שימו לב שכולן מתמקדות במצע על: "כן ביבי, לא ביבי", ואין מצע שקשור לדיור. נדיר המקרה שתמצאו תשובה רצינית בעניין הדיור לצעירים הערבים, מצע שקשור לבניית אזורי תעשייה, הקמת יישובים ערביים והוצאת אותם צעירים מהגטאות לעולם הפתוח. טוב תעשה הממשלה, כל ממשלה, אם תטפל בסוגיית הדיור. בינתיים, הנהירה היחידה שקורית על פני השטח, היא נהירה לנהריה, כרמיאל, שכונת הר-יונה בנוף הגליל, חדרה, נתניה ורמת גן. הם מגיעים גם לרחוב דרך הים בחיפה, לכרמליה, למרכז הכרמל ולכל מקום - רק שלא יהיה צפוף.

בהיעדר צפיפות, לא תהיה אלימות. מכאן הכול מתחיל. ואז, הערבי שתפגשו בפעם הבאה לא יהיה חרדתי. כפי שכתבה היטב רנא חדאד בפייסבוק שלה: "לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב כאשר מישהי כמוני ניצבת בפני סיטואציה כזאת, ערבייה שעובדת כמנהלת בית מרקחת בסניף של אוכלוסייה חרדית".