במבט מעמיק על השנה האחרונה, שנת העטלף והקורונה, אי אפשר שלא לשאול עצמנו - למה אנחנו תמיד מגיעים בסוף לסגר. כולנו יודעים שלסגר יש מחיר גבוה של הגבלת החופש האישי. למרות זאת אנחנו פועלים, או לא פועלים, כדי למנוע אותו.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

בנקודת זמן זו, יום השבוע הראשון לאחר כניסת הסגר לתוקף, נראה שהדרך היחידה לעצור את התפשטות המגפה בישראל היא להפסיק, בהוראה חוקית, כל קירבה חברתית. אותה קירבה שכבר ידוע לכולנו שהיא זו שמביאה להעברת נגיף הקורונה. ההחלטה שקיבלה הממשלה לעצור הכול היא הנכונה ביותר בנסיבות אלו.

עם זאת, עד שהגענו לנקודת זמן זו, היו כמה שבועות של חופש אישי יחסי ויכולת עצמאית לדאוג לכך שלא נעשה פעולות שמעלות את הסיכון להדבקה. יתרה מזאת, אנחנו כבר לא בתחילת המגפה, המומים מהיותה ולומדים אותה. כולנו הפכנו עצמנו לאפידמיולוגים חובבים, רופאים זיהומולוגים ומומחים לבריאות הציבור. אנחנו יודעים הכול על החיסון של חברה זו או אחרת, המוטציה הבריטית והדרום אפריקאית, ומנתחים נתונים המפורסמים באתר משרד הבריאות, כאילו כולנו עוסקים בניתוח נתונים מאז ומעולם.

צוות רפואי לטיפול בחולי קורונה (צילום: יוסי אלוני, פלאש/90 )
מודעים לסכנה - ולא שומרים על ההנחיות, אילוסטרציה | צילום: יוסי אלוני, פלאש/90

ובכל זאת, למרות שאנחנו יודעים הכול, המגפה מתפשטת. בכל זאת, הולכים בלי מסכות שמכסות גם את האף וגם את הפה, אוכלים ארוחות משותפות ורבות משתתפים, לא נכנסים לבידוד כשצריך, חוגגים במסיבות המוניות, רואים את המספרים עולים, רואים את החולים הקשים - וממשיכים. אנחנו ממשיכים עם דפוס התנהגות שיש לו כרוניקה של סגר ידוע מראש.

אנחנו רואים את הדפוס הזה במדינות רבות בעולם, אבל גם רואים דפוסי התנהגות אחרים, שמובילים ליכולת להאריך את הזמן בו יש שגרת חיים לצד הקורונה.

שכחנו מטובת הכלל

אחת הסיבות האפשריות לכך נעוצה בתיאוריות המדברות על ההתנהגות הדרושה כדי לשמר את טובת הכלל. כדי לשמור על טובת הכלל בקבוצה, כל אחד מחברי הקבוצה צריך לבחור להתנהג בצורה שמשפרת את טובת הכול על פני טובתו האישית. ברגע שאחד מחברי הקבוצה פועל לטובתו האישית ומפר את ההתנהגות הנדרשת לשמירה על טובת הכלל, גם האחרים יפרו אותה - והכל יתמוטט.

כך יוצא, שערבות הדדית, הבסיס האידיאולוגי שעליו נבנתה מדינת ישראל, דורש - הדדיות. אמנם כשבודקים האם האידיאולוגיה הזו מומשה בשנות קיומה של המדינה, עולות שאלות. ייתכן שבסופו של יום אנחנו לא בנויים לערבות הדדית ולפעילות שמשמרת את טובת הכלל. אולי, כמו תמיד, אידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד.

מנכ"לית וולפסון על העומס בבית החולים (צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת12)
ד"ר ענת אנגל | צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת12

אנחנו לא ממלאים את ההנחיות שאנחנו יודעים שישמרו על כל חברי הקבוצה מהתפשטות המגפה, אנחנו לא חווים בושה או אשמה כלפי שאר חברי הקבוצה שלנו כשאנחנו לא ממלאים את ההנחיות. לכן אנחנו עומדים שוב במקום בו נדרשת התערבות במדינה לעצור באופן אקטיבי את התחלואה הקשה והמוות המיותר של חלק מחברי הקבוצה שלנו.

האם היינו יכולים אחרת?

ד"ר ענת אנגל היא מנכ"לית המרכז הרפואי "וולפסון" בחולון