בלילה שלפני הלוויה עוד נמשכו הטלפונים של אנשים שביקשו לבוא, ועמירם, אבא של אשתי, התלבט אם בכל זאת לאפשר לחברת ילדות לבוא ללוות את כרמלה בדרכה האחרונה, ואולי זה לא נורא שיגיעו גם עוד זוג, בני משפחה רחוקה יותר. הכל היה עדיין כל כך טרי וכל כך כואב, אבל בימים האלה של הקורונה צריך לקבל עוד החלטות קשות, איך לקיים לוויה שתעמוד בנהלים, שלא תסכן אנשים נוספים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
על השולחן בסלון הבית הונחה הרשימה הסופית של מי שישתתפו בלוויה של כרמלה. 20 אנשים, זהו. הבנים, האחים, משפחה קרובה והחברים הכי טובים. אני בעצמי התקשרתי לכמה חברים טובים ואמרתי להם "אל תבואו. אני מצטער. אבל אי אפשר". בחדר השני שמעתי את אחות של כרמלה בוכה יחד איתם בטלפון, אומרת שהיא מצטערת שלא יוכלו לבוא. והאמת היא שאנשים הבינו מייד, חלקם אמרו שייסעו אל הקבר ביום שאחרי לחלוק לה כבוד אחרון.
בדרך לבית העלמין שמעתי ברדיו את הדיווחים על ההלוויה ההמונית של הרב סולובייצ'יק בירושלים, אבל האמת היא שברגע הזה לא התעניינתי בה במיוחד. נועה ישבה לידי ברכב, והדבר היחיד שהטריד אותי זה איך להיות שם בשבילה ברגעים שבה היא נפרדת מאמא שלה.
לפני שלושה חודשים ביקרתי את כרמלה, ערב ההשתלה בבית החולים. הבאתי לה שני ספרים, של רחל ואלכסנדר פן, ואמרתי שתבחר לה שיר, כי כל אחד חייב שיר לרגעים קשים, שיפיח בו תקווה. וידענו שלא יהיה פשוט, ובכל ליבנו האמנו שזה יצליח.
אבל האשפוז הלך והתארך, הגוף שלה נחלש והקול שלה בטלפון כבר היה אחר. והייתי רואה אותה דרך העיניים של נועה, כשהייתה חוזרת מהשעות הארוכות לצד אמא שלה בבית החולים, ועיניה וליבה היו תמיד שווים, גם אם לא אמרה מילה. ולפני שבוע חזרה הביתה עם עיניים בורקות, אחרי בדיקה מעודדת, אבל הגוף של כרמלה כבר לא עמד במה שהנפש ביקשה.
בלילה האחרון הגעתי לבית החולים כשכל אהוביה היו כבר סביב מיטתה, ובחדר התערבב הניגון של המוניטור בבכי דק. בהתחלה אף אחד לא נתן לעצמו להתפרק, כי חשבנו שאולי את עדיין שומעת. אך ככל שעברו הדקות הנשימות שלך הלכו ונחלשו והעיניים היפות שלך התכווצו. אח"כ ירד השקט של הלילה, בחוץ היכה גשם בחלון, ומהסלולארי עלה קולו של לאונרד כהן, סודק את האוויר הדחוס. ואני מביט בכל הצינורות שמשתלשלים בכאוטיות אל גופך החלש, וכבר אי אפשר לעצור את הדמעה שמחליקה ונבלעת במסכה הארורה הזאת של הימים הנוראים האלה. עד הרגע האחרון רצית כל כך לחיות, ואנחנו רצינו כולנו להאמין שזה יצליח. אבל עכשיו אנחנו משחררים את האחות שהגיעה למשמרת הלילה, כי האשמורת האחרונה תהיה של המשפחה. אלו היו שעות לא פשוטות, אבל כל אחד זכה גם להיפרד מהאמא והמחנכת והמורה לתנ"ך, מהאישה שהמשפחה הייתה מרכז חייה.
כשאספנו את החפצים מהחדר בבית החולים, והכנסו את התמונות למזוודה הסתכלתי על נועה וידעתי שמהלב שלה נקרעה חתיכה. היא איבדה אמא, ואיבדה מישהי שאהבה אותה ללא תנאים, אין כמעט כאלה בחיים שלנו.
ואתמול התכנסנו בבית העלמין, עשרים אנשים, אני מכיר את כולם. והטקס היה עצוב ואינטימי וכל כך נוגע ללב. ואחריו יצאנו בשיירה קטנה אל חלקת הקבר הטרייה שכוסתה בפרחים. וכולנו דיברנו על זה שיש הרבה אנשים שהיו רוצים להיות כאן ולחלוק לך כבוד אחרון, אבל אי אפשר, ואמרנו שאנחנו עומדים שם גם בשמם.
שעה אחרי הלוויה חזרנו הביתה, ואז בפעם הראשונה ראיתי את התמונות מהלוויית האלפים בירושלים. ורציתי לכעוס, אבל לא כעסתי, בעיקר נעצבתי. הייתי עצוב בשביל אלו שרצו ללוות אותה ובטח רואים גם הם את התמונות האלה, והייתי עצוב בשביל המדינה הזאת, שנותנת לזה לקרות. באמת שניסיתי לכעוס אתמול בערב על איך זה יכול להיות שמשפחות שכולות לא עלו ביום הזיכרון לקבר של הבנים שלהם, אבל לוויות המוניות ממשיכות להתקיים. ניסיתי לכעוס, אבל לא הצלחתי. כי זה באמת כואב, אבל הרבה פחות כואב מהעצב על כרמלה.