נתחיל מהעיקר. מאמצים לעידוד התחסנות הם ראויים וחשובים, וכולנו מקווים שיהיו המפתח ליציאה ממשבר הקורונה. על כך אין כל מחלוקת. השאלה היא מה יוביל אותנו לשם ומה, לעומת זאת, יפגע באופן לא הגיוני בזכות של כל אחד מאיתנו שהמידע הרפואי לגביו יישאר שלו ובשליטתו.

דמיינו שהשכנה שלכם מלמעלה, העובדת בעירייה ביישוב בו אתם מתגוררים, מעוניינת לדעת האם התחסנתם או לא. ובכן, מהיום היא יכולה. הכנסת קיבלה אתמול (רביעי) חוק שיאפשר למשרד הבריאות להעביר לרשויות המקומיות, למשרד החינוך ולמשרד העבודה והרווחה את רשימת מי שטרם התחסן במנת חיסון שנייה וכל מי שלא התחסן. ברשימה הזאת ייכללו שם מספר תעודת זהות, כתובת ומספר טלפון. במקרה שמדובר בנוער מעל גיל 16, גם פרטי הקשר של ההורים או האחראים עליו.

שיבא תל השומר, בית חולים (צילום: AP / FLASH 90, פלאש/90 )
החוק לא יציל חיים, אילוסטרציה | צילום: AP / FLASH 90, פלאש/90

בתור התחלה, החוק כפי שעבר הוא חוק ריק שמבטא "פסאדה" של כוח. זאת מפני שכתוב בו במפורש שאסור למי שהרשימה תעבור אליו לפגוע בזכויות של מי שלא מתחסן; אסור להתנות מתן שירותים בהתחסנות ואסור לבעלי תפקידים ליצור קשר עם מי שהם מכירים באופן אישי כדי לשכנע אותם להתחסן. לכן, בפשטות, הצלת החיים לא תגיע מהכיוון הזה, כי משרד החינוך לא יוכל להודיע למי שלא התחסן שהוא מפוטר וראש העיר לא יוכל לאסור על ילדים שהוריהם לא התחסנו להשתתף באירועים.

במקום זאת, כדאי להסתמך על מחקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית שמלמדים מה מניע אנשים להתחסן. המסקנות הן חד-משמעיות: גורמי רפואה, ובעיקר רופאי משפחה, הם הגורמים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לשכנע בחשיבות נטילת החיסון. יש בידם את המידע המקצועי-רפואי והם אלו שבפניהם אנשים חושפים מידע רפואי אישי ביום-יום. להם גם יש ממילא את המידע מי התחסן ומי לא.

יותר נזק מתועלת

מהו המענה שיוכלו לתת גורמים ברשות מקומית, במשרד החינוך או העבודה כאשר מהסס החיסון עימו יצרו קשר יעלה בפניהם את חששותיו הרפואיים? כיצד יוכלו לתת ייעוץ מקצועי במידה שמתנגד החיסון עושה זאת בשל בעיה רפואית ממנה הוא סובל? הדרך הנכונה היא שכאשר רופא המשפחה סבור שיש אדם שלא הגיע להתחסן מפני שהוא זקוק לתמיכה מסוג כלשהו, למשל הסעה, יועברו פרטיו אל הרשות המקומית. בדיוק כפי שהרופא פונה לרשות הרווחה המקומית אם הוא מגלה, חלילה, ילד שעל גופו סימני חבלה. אם מדובר בשכנוע כללי יותר, למשל באמצעות יצירת הפנינג חיסונים שיוזמת הרשות המקומית, ממילא אין צורך בפרטים האישיים של מתחסנים.

בקבוקון החיסון (צילום: N12)
רופאי המשפחה יידעו לענות לצרכים, ארכיון | צילום: N12

לא לחינם טענו מומחי בריאות הציבור בישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, שהעברת המידע לפי החוק תיצור יותר נזק מתועלת, אולם חברי הכנסת ביטלו כלאחר יד מומחיות של אנשים שכל עיסוקם הוא בריאות הציבור ועידוד התחסנות, והעדיפו לסמוך על תחושות הבטן והתקוות שלהם עצמם.

נחזור לשכנה שעובדת בעירייה. אמנם החוק דורש שמי שיקבל גישה את המידע יחתום על התחייבות לסודיות, אבל הוא לא כולל שום הוראות לגבי אבטחת המידע הרגיש הזה, הצלבתו עם מאגרים אחרים (האם מי שלא מתחסן לא משלם ארנונה?) או שימושיים עתידיים במאגר. זאת, מבלי להזכיר את התרעות מבקר המדינה בשנים האחרונות על אי שמירה נאותה של מידע פרטי, הן במשרד החינוך והן ברשויות המקומיות, את העדויות על כך שראשי רשויות עשו שימוש במאגרי מידע של הרשויות לצרכי בחירות.

תהילה שוורץ אלטשולר (צילום: נורית יהלומי, המכון הישראלי לדמוקרטיה)
תהילה שוורץ אלטשולר | צילום: נורית יהלומי, המכון הישראלי לדמוקרטיה

יום אחד תסתיים המגפה. מה שיישאר הוא חשש של אנשים ממסירת מידע רפואי לגופי בריאות ובוודאי למשרד הבריאות, וזה יסב פגיעה קשה וארוכת טווח. כדאי לזכור זאת גם כאשר אנו מצויים בעין הסערה, ומבקשים לחוקק חוקים דרקוניים בניסיון לצאת מהמשבר אליו נקלענו.

השתתפה בכתיבת המאמר: עו"ד רחל ארידור-הרשקוביץ'.

עו"ד ארידור הרשקוביץ היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה; ד"ר שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.