עם תחילת היציאה מהסגר השני, אין כבר ספק שהחברה הישראלית משלמת מחירים כבדים, בלתי נסבלים ממש כחלק מהמאבק בנגיף הקורונה. יותר מ-2,100 מתים מתחילת המגיפה, עשרות אלפי חולים, חלקם חולים קשים ואחרים המוגדרים רפואית קל אך סוחבים עמם תסמינים במשך חודשים ארוכים. מאות אלפי מובטלים וישראלים שיצאו לחל"ת ללא שום אופק חזרה לשוק העבודה, וחברה ישראלית שלמה מוכת טראומה שאת מלוא השלכותיה המנטליות נגלה רק לאחר חלוף הסערה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

החברה הישראלית, שמתחילה לצאת בימים הקרובים מסגר נוסף, היא חברה עייפה, משוסעת, מבולבלת וחסרת אמון בסיסי במקבלי ההחלטות שלה, מכל צדדי הקשת הפוליטית. לא פעם נשמעים קולות המטילים את האחריות למצב על הציבור עצמו, על המנטליות והתרבות הישראלית, על האופי שלנו – אבל העובדות מציירות מציאות אחרת.

מיכל כהן
מיכל כהן

הגם שיש יוצאים מן הכלל, הציבור הישראלי ברובו המוחלט התגייס למאמץ הלאומי במהלך תקופת הסגר הראשון, נתן אמון במקבלי ההחלטות והראיה הטובה ביותר לכך היא הירידה התלולה בתחלואה שהובילה את הממשלה לפתיחה מחודשת של המשק. את הטעויות הקריטיות שביציאה מהסגר הראשון לא עשה הציבור אלא עשתה הממשלה. טעויות אלו, ובראשן הפתיחה המהירה מדי של מערכת החינוך ושל אולמות האירועים, הם אלו שהובילו אותנו לסגר השני.

תחנת בדיקת קורונה בבני ברק (צילום: גילי יערי, פלאש 90)
בני ברק. הגנים ייפתחו למרות שהיא עיר אדומה | צילום: גילי יערי, פלאש 90

יש להבהיר – טעויות הן דבר טבעי, קל וחומר במשבר לאומי כל כך חריף, גם לחצים פוליטיים הם חלק מהסביבה שיש לקחת בחשבון. הייתי שם, אינני מיתממת. מה שאינו קביל הוא לחזור על אותה טעות ממש פעם נוספת ולצפות לתוצאה שונה, טעות שאם תתבצע שוב עלולה לעלות בחייהם של עוד אלפי ישראלים ולשלוח עוד מאות אלפי עובדים הביתה.

כחלק מלקחי הכשלים של היציאה הלא נכונה מהסגר הראשון, החליטה הממשלה על מינויו של פרויקטור לריכוז ותכלול המאבק בנגיף. אותו פרויקטור הציג כבר לפני מספר חודשים את שיטת הרמזור, שאם הייתה מאומצת בזמן הייתה מונעת את הסגר השני. במרכזה של השיטה עומדת מדיניות דיפרנציאלית והבנה שהדרך היחידה להימנע מסגרים עתידיים עוברת בטיפול ממוקד באותם אזורי תחלואה. אך שיקולים פוליטיים הובילו לכך שהצעדים מוסמסו, הגבלות על אותן ערים ושכונות אדומות לא הוטלו וישראל כולה הפכה למדינה אדומה. נתוני ההדבקה שהאמירו לא הותירו ברירה אלא להטיל סגר ארצי שני על עם ישראל. הכתובת הייתה על הקיר, פעמוני האזהרה נשמעו אך כנראה ששיקולים שאינם אפידמיולוגיים או כלכליים גברו.

מחסום סגר בירושלים (צילום: N12)
מחסום בירושלים בזמן הסגר. נגיע לסגר שלישי? | צילום: N12

ביום הזה, חובת כולנו לצלצל בחוזקה פעם נוספת בכל פעמוני האזהרה שברשותנו – ממשלת ישראל בדרך לחזור בדיוק על אותה טעות ולהוביל את כולנו לאפשרות סבירה של סגר שלישי. בחינת החלטותיה של הממשלה מלמדת שהצהרות ומעשים לחוד. למרות ההבטחות על לקחים שהופקו ועל יציאה שתהיה הפעם מדורגת ודיפרנציאלית, ממשלת ישראל החליטה על פתיחת מערכת החינוך לגיל הרך באופן רוחבי וכלל ארצי. כן, גם באותן ערים אדומות בוהקות, בהן רמת התחלואה גבוהה ומסוכנת. זהו מתכון בטוח להפיכתן של אותן ערים לאדומות אף יותר, לזליגה מחודשת של הנגיף לערים שכיום ירוקות ומעל הכל לכרסום נוסף באמון שכבר כמעט לא קיים במניעיהם של מקבלי ההחלטות. מי שלא ישמר מגבלות על אזורים אדומים היום – יקבל את ישראל כולה אדומה מחר.

הגיע פעם אחת ולתמיד לשבור את התפיסה לפיה הגדרת אזור כאדום היא אות קלון לתושבים במקום. בדיוק ההפך – אזור שכזה יזכה לסיוע ולתמיכה ממוקדת של הממשלה ובשיתוף פעולה של הרשויות המקומיות והתושבים יהפוך במהרה לירוק ויוכל לחזור לשגרה. זו גאווה, זהו כוחה של קהילה – ההפך הגמור מאות קין.

עדיין לא מאוחר מדי – ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי, שרי הממשלה – חזרו בכם לאלתר מההחלטה לפתוח את מערכת החינוך בערים אדומות. בנוסף, עמדו בלחצים נוספים בכל מחיר, לחצים שצפויים להגיע מכל כיוון אפשרי בימים הקרובים – לחצים של לפתוח עוד ומהר ועכשיו.  אין כאן לא היגיון אפידמיולוגי, לא היגיון כלכלי ובסוף היום גם לא היגיון פוליטי. אמצו את תכנית הרמזור, והפעם בזמן ולא כשמציאות של סגר שלישי כבר תהיה עובדה מוגמרת. אסור להגיע לשם שוב.

מיכל כהן היא חברה בוועדה המייעצת לפרויקטור הקורונה, מנכ"לית משרד החינוך לשעבר ומנכ"לית קרן רש"י בהווה