אחת המלחמות הקשות והנשכחות בתולדותינו הייתה מלחמת ההתשה. מלחמת אלף הימים. היא התקיימה בין השנים 1967 ל-1970. כתבו עליה ספרים ומאמרים ועדיין היא נותרה מחוץ לזיכרון הלאומי. בשנה שעברה כתב יוסי עוזרד ספר מצוין, רומן, "ירח מעל סואץ". הייתה זו מלחמה ארוכת ימים ורבת דמים, אותה הכתיר חיים גורי, "המדינה בוערת ותל אביב מוארת". תופעה חיובית אחת מרגשת, מודל חברתי מופלא, רשמה ההיסטוריה הישראלית במלחמה ההיא: תופעת ה"נמרים". קצינים ולוחמים מבוגרים, אפילו קשישים, שהתנדבו לשאת בנטל. הם עזבו את משפחותיהם ובתיהם, את ילדיהם, יש שגם את נכדיהם, סיכנו את נפשותיהם ויצאו לחזיתות, לסיני ולבקעת הירדן.

עכשיו במעבר חד כמאמר קריינות הרצף בטלוויזיה: הבחירות הקרובות הן מאבק מכריע, עוצר נשימה, על התשתית הקיומית של הדמוקרטיה. מערכה על הפרדת הרשויות, על עצמאות מערכת המשפט, על מעמד הכנסת. יהיה זה הסבב הרביעי בתוך פחות משנתיים שבו ינסה נתניהו לחבל בפיגומים החוקתיים כדי לחמוק מהחוק. נתניהו, המוכן להשתמש לצרכיו האישיים והמשפחתיים בתקציב המדינה בעת כלכלית כה קשה - מסוגל לכול. אם הוא ישיג יחד עם מפלגת בנט-סמוטריץ' והמפלגות החרדיות 61 מושבים בכנסת, וזה לא בשמיים – הוא גם יעשה הכול.

"סכסוך שיימשך 1,000 שנה", אריה אלדד (צילום: החדשות)
אריה אלדד | צילום: החדשות
פורשת. יחימוביץ' (צילום: Miriam Alster/FLASH90, חדשות)
יחימוביץ' | צילום: Miriam Alster/FLASH90, חדשות

הטופוגרפיה הפוליטית בישראל סובלת כידוע מריבוי מפלגות. עיניכם הרואות: לפי שעה, משמאל למרכז, בין יש עתיד לרשימה המשותפת, מתמודדות חמש מפלגות. במקרה הטוב תעבורנה את אחוז החסימה שתיים מהן. מימין ליש עתיד מתמודדות ארבע מפלגות, ישראל ביתנו, הליכוד, תקווה חדשה וימינה-האיחוד הלאומי. הן כולן תעבורנה.

רוני בר-און. ארכיון (צילום: נועם מושקוביץ פלאש 90)
רוני בר און | צילום: נועם מושקוביץ פלאש 90
נשיאת שנקר, יולי תמיר (צילום: משה שי , פלאש 90)
יולי תמיר | צילום: משה שי , פלאש 90

חרף זאת, חסרה הפעם מפלגה אחת. מפלגת "נמרים" עליהם כתבתי בהקשר למלחמת ההתשה. מפלגה של נמרים אזרחיים, שחבריה היו כולם חברי כנסת, חלקם גם חברי ממשלה. אנשי ימין ושמאל, חילוניים ודתיים, יהודים וערבים, גברים ונשים. מדובר באנשים ברמה אישית שתשביח את הכנסת ו/או את הממשלה. מבוגרים, שצברו הישגים, שעשו לביתם, עם אגו שבא פחות או יותר על סיפוקו. הם מחויבים למקום. הם יגנו על הדמוקרטיה. הם חרדים לעתיד ילדיהם, רבים גם לעתיד נכדיהם. הנה לפניכם רשימה חלקית, מדגמית, ושכחתי בוודאי לא מעטים, זו רשימה אינטואיטיבית לגמרי:

 ד"ר אריה אלדד, בני בגין, דן מרידור, רוני מילוא, סילבן שלום, עוזי לנדאו, רוני בר-און, ציפי לבני, אתי לבני, לימור לבנת, מאיר שטרית, דוד מגן, דוד (צורי) צור, אהוד ברק, פרופ' שלמה בן-עמי, עמי איילון, עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', שאול מופז, ד"ר אפרים סנה, משה כחלון, משה מזרחי, זהבה גלאון, חיים (ג'ומס) אורון, אבשלום וילן, יצחק (איציק) אהרונוביץ', יצחק (בוז'י) הרצוג, אופיר פז (פינס), אראל מרגלית, אבישי ברוורמן, נחמן שי, אריאל אטיאס, יגאל גואטה, זבולון אורלב, צבי הנדל, דב חנין, ראלב מג'אדלה, מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה, שי חרמש, פרופ' שלמה ברזניץ', פרופ' אוריאל רייכמן, פרופ' יצחק (איציק) בן-ישראל, פרופ' מנחם בן-ששון, שלום שמחון, קולט אביטל, מתן וילנאי, יולי תמיר, איתן כבל, עומר בר-לב, דני יתום, נתן שרנסקי, מיכאל מלכיאור, צביה גרינפילד, דני נווה, יוסי ביילין, רן כהן.