כמה ימים אחרי הבחירות הקודמות, נפגשתי עם דמות בכירה מסביבתו הקרובה של נתניהו. "היינו כבר רגל וחצי בקבר", הוא אמר לי בכנות, "אבל הצלחנו להיחלץ ואפילו להפיק את ההלוויה של כחול לבן". הפגישה הזאת הייתה מוזרה. מה רוצה אותו אדם מוזר ואיזה ספין הוא בדיוק מנסה למכור לי? שהרי נתניהו, כולנו ידענו אז, נאלץ כמי שכפאו שד ללכת לממשלת רוטציה, "בלי שטיקים ובלי טריקים", רחוק מאוד מההתגברות, עוד יותר רחוק מהחסינות. הדמות הבכירה התקשרה לפני כמה ימים. היא לא הייתה צריכה לומר יותר מדי. ה"אמרתי לך" היה בין השורות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עכשיו לנמשל: אחרי בחירות מועד ג' לנתניהו לא הייתה ממשלה בלי גנץ. הוא היה תלוי בו והיה מוכן להבטיח לו הכול, אם צריך אפילו להתחייב להחליף מצעים בערבו של מועד הכניסה המיוחל של ראש הממשלה החליפי לבלפור, נובמבר 2021. שלא כמו בשיר של מירי מסיקה, אלו לא עננים-עננים בעיניו של גנץ, אלא מילים-מילים באוזניו. נתניהו ניצל את הנגיף הסיני המסתורי שחדר לאזורינו, והצליח לבצע הטעיה שגנץ סירב לראות. בהינתן כל אלה, לא היה סיכוי לממשלה הזאת, עליה השלום, לשרוד.
אלא שהנקודה ההיא, שבה נתניהו ניצח את גנץ במשחק המצמוצים, עלולה לסמן גם את רגע הסדק של כהונת ראש הממשלה שנמשכת כבר כמעט 12 שנה ברצף. באותם ימים, זה לא היה רק גנץ שנכנס לממשלה, אלא גם נפתלי בנט שנשאר מחוצה לה וגדעון סער שהגיע לפגישה בבלפור רק כדי לצאת ממנה בלי כלום, אפילו לא יושב ראש ועדה, שלא לדבר על תפקיד שר. בסביבת נתניהו הציעו לראש הממשלה שוב ושוב לא לייבש את ימינה בחוץ, ולמצוא דרך לרבע את המעגל. אבל נתניהו, מונע בעיקר משנאה כלפי הצמד בנט-שקד, לא התאמץ מספיק כדי לקרב את הזוג השנוא. בליכוד היה מי שהתעקש איתו לתת משהו לסער, לקרב אותו, להרגיע את היצרים. אבל נתניהו היה בשלו: נקמה.
על מה שקרה אז ובעיקר מאז ראש הממשלה עוד עלול להצטער: בנט צבר כוח והמציא את עצמו מחדש (מי בכלל זוכר שלא עבר את אחוז החסימה במועד א' של הבחירות), נישא על כנפיה של מגפה שנוהלה רע בממשלה שלא מסוגלת לקבל החלטות מנותקות מפוליטיקה. סער הציב אל מול עיניו משימה אחת: לא לחכות לפרישתו של נתניהו – אלא לגרום לו לא להצליח להרכיב ממשלה, ובמילים אחרות: להחליף אותו. סער כבר הצהיר שלא יישב עם נתניהו בשום אופן, על בנט יופעלו לחצים לחצות את הרוביקון אם המספרים יסתדרו. הפעם, האויבים של נתניהו הם מימין.
בפוליטיקה הישראלית צריך מידה של אכזריות כדי להצליח. מי כמו נתניהו יודע. זה לא תנאי מספיק, אבל הוא כמעט מחייב. אלא שגם אכזריות – צריך במידה. תחיית המתים של נתניהו והליכוד אחרי בחירות אפריל עלולה להיות גם הרגע שבו הוא ערבב את חפיסת הקלפים קצת יותר מדי. פתאום כמה קלפים ברחו מתחת לשולחן, או אולי עפו ברוח. אלו בדיוק הקלפים שהוא היה שמח לשלוף אחרי ה-31 במרץ. ספק אם הרוח תחזיר אותם אליו.