מעשה המרכבה של בניית הקבינט של ג'ו ביידן רק החל, ולמרות שהוא עדיין בשלבי בניה, אפשר כבר להבחין במספר מאפיינים ברורים - חברי הקבינט, שהם ראשי משרדי הממשלה והזרועות המרכזיות של הרשות המבצעת בארה"ב, יהיו ככל הנראה הקבינט המגוון ביותר בהיסטוריה. מדובר בקבינט שמספר הנשים וחברי קבוצות המיעוטים שבו יהיה כנראה הגבוה אי פעם. כמו כן, הרבה מחברי הקבינט שירתו בתפקידים דומים בממשל אובמה. אותו ממשל שבו ג'ו ביידן היה סגן הנשיא.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
במידה רבה זה אומר שהנפשות הפועלות מוכרות. מצד שני, הסיטואציה שונה. בהיבטים של בריאות הציבור, עומק המשבר הכלכלי, והערעור של האמון של האמריקאים במוסדות הדמוקרטיה שלהם, משבר הקורונה שונה מהותית מהמשבר של המיתון הגדול, שבו החל ממשל אובמה את דרכו. לכן, האופן שבו ינהגו חברות וחברי הקבינט החדשים יושפע מן הסתם מהניסיון והנטיות המקצועיות והאידיאולוגיות, אבל לא רק – אלא גם מהנסיבות הייחודיות של משבר הקורונה ותהליך ההבראה ממנו.
לחברי קבינט שתחומי האחריות שלהם נושקים ישירות לעניין הקורונה, נכונה משימה קשה במיוחד. המועמדת לתפקיד שרת האוצר, ג'אנט ילן, לדוגמא, מגיעה לתפקיד עם ניסיון רב. מלבד תפקידה כיו"ר הפדרל ריזרב, היא הייתה גם הכלכלנית הראשית של הבית הלבן, ונשאה במספר תפקידי מפתח כלכליים. השאלה הגדולה היא האם ילן תצליח לשחזר את הצמיחה הכלכלית המרשימה שקרתה בעת ששירתה בתפקיד היו"ר, והמשיכה למעשה עד משבר הקורונה. כמו כן, היא תצטרך לייצב את ההיבטים הכלכליים של יחסי החוץ של ארה"ב, אחרי הסערות שידעו בתקופת טראמפ.
למועמד לתפקיד מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, גם כן יש עבר עשיר בממשלים דמוקרטים קודמים, כולל כהונה כסגן מזכיר המדינה תחת אובמה. תפיסת עולמו שונה באופן יסודי מזו של טראמפ. במקום "אמריקה קודם", התפיסה שיביא איתו בלינקן לתפקיד היא "אמריקה כמנהיגת העולם החופשי". במסגרת התפיסה הזו, הארגונים הבינלאומיים - שסבלו בתקופתו של הנשיא טראמפ - והמערכת הבינלאומית, הם משמעותיים למעמדה של ארצות הברית בעולם. בשילוב עם המועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, שבינו ובין בלינקן ידידות ארוכה, הגישה של ארצות הברית לפוליטיקה העולמית תהיה אחרת.
לתפיסתו של בלינקן, חזקה ככל שתהיה - אמריקה לא יכולה, וגם לא רוצה, להתמודד לבדה עם אתגרים עולמיים. במהלך הקמפיין דיבר ביידן על השקעה של 2 טריליון דולר במדיניות אקלים וקיימות. הסעיף הראשון על סדר היום מבחינתו של בלינקן בהקשר זה יהיה חזרה להסכם פריז. בהקשר למגיפה, בלינקן יעשה את הנדרש על מנת לשקם את היחסים עם ארגון הבריאות העולמי. התפיסה שהעוצמה של ארה"ב בזירה הבינלאומית נובעת מבניית בריתות בינלאומיות ועבודה דרך המנגנונים של המערכת הבינלאומית, משרתת, בין היתר, את המטרה הגדולה ביותר במדיניות החוץ האמריקאית בשנים הקרובות - ההתמודדות מול סין. זו, כמובן, גישה שונה בתכלית מזו של טראמפ בסוגיה הסינית.
וכך ממשל ביידן יתמודד עם סוגיית הסכם הגרעין
עם כל כך הרבה נושאים על סדר יומו של מזכיר המדינה החדש (ולא הזכרנו אפילו את חידוש הסכמי הגרעין עם רוסיה, התמודדות עם משבר פליטים ועוד), הסוגיות המזרח תיכוניות תצטרכנה כנראה לחכות. סביר גם שהסכם הגרעין עם אירן יחזור לסדר היום - סאליבן היה ממובילי המשא ומתן המקדים להסכם הגרעין. עם זאת, במדיניות לחתור להסכם אין הבדל כה גדול מדרכו של טראמפ, מפני שאחת ממטרות מדיניות החוץ של טראמפ לקדנציה שניה – אם היה נבחר - הייתה לחתור להסכם עם אירן. הסכם טוב יותר, לשיטתו, מזה שהשיג הנשיא אובמה - אבל בכל אופן, הסכם דיפלומטי עם טהרן. בפרספקטיבה של שנים, גם הארכיטקטים של ההסכם בממשל אובמה, כולל סאליבן עצמו, מודים שיש מה לשפר.
גם אם לא תהיינה הפתעות מרחיקות לכת מכיוונו של הנשיא טראמפ לפני שהוא עוזב את הבית הלבן בינואר, כמו למשל, תקיפה באירן - שעל פי פרסומים בעיתונות הייתה אופציה שטראמפ שקל ברצינות - טראמפ עדיין משאיר לביידן ולחברי הקבינט שלו מזרח תיכון עם מציאות גיאופוליטית שונה בתכלית. הסכמי אברהם הם לא פחות משינוי פרדיגמה. מהלך שממשל ביידן לא יוכל, ולהערכתי גם לא ירצה, להפוך. ראשית, ההסכמים מעצבים מציאות שבה התקדמות בערוץ הפלסטיני היא כבר לא תנאי לשלום עם מדינות האזור. שנית, הסכמי השלום מבססים ברית איתנה בין ישראל לבין המדינות הסוניות, במפרץ ומעבר לו. בכך, נוצרת חזית אזורית אחידה ומאוחדת כנגד אירן.
בלינקן התבטא לא פעם על האופן שהוא תופס את אמריקה כמנהיגה - לא בגלל שארה"ב תמיד צודקת או בגלל שהיא יכולה לאלץ אחרים לעשות כרצונה - אלא מפני שאמריקה שואפת לפעול לפי עקרונות היסוד שלה, ובכך היא מצליחה לגייס מדינות אחרות להצטרף אליה ולהביא לשינוי. למרות תפיסות העולם שבהן מורגלים רבים מאלה שישובו למחלקת המדינה עם ממשל ביידן, המציאות המזרח תיכונית החדשה היא מולטילטראלית ביסודה. התמקדות יתר בערוצים בילטרלים, והתפיסה שזו הדרך היחידה להניע מהלכים דיפלומטיים במזרח התיכון, לדוגמא: בין ישראל לפלסטינאים, צריכה לחלוף מן העולם. ממשל ביידן לא יוכל להשיב את הגלגל לאחור. ומפני שהוא גם כנראה לא מעוניין לעשות זאת, הרי שהמציאות האזורית החדשה תדרוש רענון יסודי של תפיסות העולם שהדריכו את מדיניות החוץ של הנשיא אובמה. לפחות בהקשר האזורי שלנו, זה מה שיקבע אם אמריקה תצליח להיות המנהיגה שבלינקן רוצה שתהיה.