הממשלה מוכיחה שלנגיף יש תופעות לוואי נוספות: בלבול והזיות

כמעט 9,000 נדבקים ביום במהלך השבוע השני של הסגר הם הוכחה לכך שמדינת ישראל באובדן שליטה מוחלט על הנגיף. הממשלה באובדן שליטה מוחלט על עצמה, ובעיקר באובדן שליטה על מגפת משנה לא פחות חמורה ומסוכנת - אובדן הולך ומתפשט של אמון הציבור בצעדים שלה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אתמול, בטקטיקה ידועה של הפרחת "בלון" מופרך של הגבלת תנועה למרחק של 200 מטרים במקום קילומטר, הוכיח ראש הממשלה שיש תופעת לוואי נוספת שהנגיף גורם לה והיא בלבול. מתיחת החבל עם צעדי ענישה קולקטיביים הם אירוע שממחיש עד כמה מקבלי ההחלטות חושבים שהם מפקדים על חיילים בטירונות.

ההסבר שקיבלתי היה שהגבלת תנועה יוצרת אפקט פסיכולוגי. כלומר ידוע לכל שאין לכך כל משמעות אפקטיבית על הקטנת סיכויי ההדבקה. הליכה של יחידים או משפחות שגרות באותו בית באוויר הפתוח לא מגבירה שום סיכון להדבקה, הנגיף לא מפתח יכולות נמרצות כשחוצים את קו ה-200 או 500 המטרים מהבית.

מה כן יודעים שמהווה סכנה מובהקת ומוכחת? התקהלויות. ולא משנה אם המתקהלים עוטים מסכת "מושחתים נמאסתם", חובשים כיפה שחורה או שטריימל. כאן, בסעיף היחיד שוודאי בתוך התעתוע הבלתי פוסק שמייצר הנגיף הזה, היינו אמורים לראות ממשלה החלטית, ברורה ואחידה מול כל קבוצה שמייצרת את הסיכון הזה. אבל לא רואים ממשלת אחדות ולא ממשלת קורונה, במקום זה קיבלנו ממשלת שיתוק. במקום הנהגה - קרבות ומלחמות הכול בכל.

כך קיבלנו את האיסור המשונה על טיסות ישראלים למדינות ירוקות כאילו עדיף סיר הלחץ המדבק עם 9,000 החולים ביום. כך קיבלנו את הגבלת 1,000 המטרים סתם כי למישהו נזרק המספר הזה, ללא שום הסבר או לוגיקה שמישהו הסביר. כך קיבלנו מלחמת חורמה על מכוני כושר בזמן שאנשים נדבקו על רחבת הריקודים בחתונות ובאירועים. וכך קיבלנו פתיחה מוחלטת של מערכת החינוך בחיפזון, הכול בשליפות ובגחמות. וכשמדברים על סגר הדוק שיימשך יותר מחודש, שומע שמדברים אפילו על שנה, צריכים להתחיל להבין מה המשמעויות של זה. אלה לא מאזנים בנתוני מקרו של תוצר וגירעון אלה מאות אלפי משפחות שיחנקו, עשרות אלפי מפעלי חיים שעלולים בקצב הזה להיחרב מבלי שאיש עצר לשאול מה עושים כאן והאם הסגר הזה בכלל ישיג את מטרתו.

ממשלת ישראל שכשלה בכל יעד שהציבה לעצמה, שהפרה כל סעיף יסודי בחוזה עם הציבור, ממשיכה גם עכשיו לירות חיצי אשמה לכל עבר. ראש ועדת הקורונה, הפרויקטור, הציבור (שבהחלט נושא בחלק נכבד מהאשמה למצב שאליו נקלענו), העיקר לא להביט במראה ולראות את גודל הכישלון. אובדן השליטה על הנגיף כבר קרה, הנכס האחרון שעוד נשאר לממשלה הוא רוב בציבור שעוד נשמע לאוסף התנועות הלא רצוניות שהיא מייצרת. לא כדאי לקחת את הרוב הזה כמובן מאליו. תתעוררו רבותי.