זה כבר סוד גלוי שמפת התפרצות נגיף הקורונה אינה אחידה בישראל וישנם יישובים אדומים עם שיעור תחלואה גבוה לעומת ישובים ירוקים בהם שיעור התחלואה נמוך. משתנים תרבותיים וסוציואקונומיים, המתבטאים בין היתר בגודל המשפחה ובגודל הבתים, משפיעים על שיעור התחלואה ויכולת שבירת שרשרת ההדבקה. כמובן לצד היענות הפרט והחברה להנחיות הריחוק החברתי ועטית מסכות.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

אז אך מתמודדים עם שונות זו?

המשאבים לעולם מוגבלים ותמיד נדרש כלי שיסייע בקביעת סדר העדיפות בהקצאתם. שיטת הרמזור, שאינה מושלמת ויש בה באגים, כמו היכולת לשייך הדבקת חולה לישוב בו הוא גר למרות שייתכן והוא נדבק בישוב אחר בו הוא עובד או לומד, היא השיטה הטובה ביותר. היא מאפשרת הקצאת משאבים בהתאם לצורך ויכולת לתעדף אותם לישובים שיש בהם יותר תחלואה. זה נשמע כמו כלי מנצח ומה שנותר הוא שמקבלי ההחלטות יפעלו למיפוי זה ולסייע לראשי הרשויות באמצעים, בתקציבים, במשאבי פיקוד וניהול, בהסברה ובאכיפה.

הבעיה העיקרית של שיטה זו היא החיבור שנוצר בין צבע הישוב לבין מאפייני האוכלוסייה שמתגוררת בו שכאמור משפיעה על היקף התחלואה. בישוב ערבי בו תרבות של השתתפות רבתית באירועים משמחים ועצובים שכיחה, שיעור גבוה יחסית של משפחות מרובות ילדים ומיגורים במסגרות חמולתיות לצד עוני וצפיפות. כל התנאים האלה מייצרים סיכוני הדבקה גבוהים ומאידך שיעור תחלואה גבוהים עוד יותר.

הכניסה לשכונת רמות בירושלים‎ (צילום: החדשות12)
סגר בשכונת רמות בירושלים | צילום: החדשות12

מצב דומה נוצר בישובים החרדים בהם התחלואה הגבוהה נתרמת ממאפייני חיים מסוימים לצד עוני ותנאי צפיפות. התוצאה של מיפוי התחלואה הגבוהה הביאה לכך שהישובים האדומים, הם לרוב ישובים ערבים וישובים חרדים, שלרוב אלה הם ישובים עניים, פחות מבוססים וסובלים מבעיות מתמשכות המביאות לכך שמגפת הקורונה מכה בהם יותר.

מצב בו מסומנת אוכלוסייה עם שיעור תחלואה גבוה, כשחלקו קשור להתנהלותה ולמידת הקפדתה על הכללים למניעת הדבקה, וחלקו אינו בשליטתה כמו תנאי המחייה - מביא למורכבות לא פשוטה ולמגבלה משמעותית בגיוס אוכלוסיות אלה למאמץ של צמצום התחלואה. ככל שהיכולת ליצור מענה דיפרנציאלי, כתלות בשיעור התחלואה, אינה מתקיימת - הפתרון של מענה ארצי הופך ליותר קל להשגה. כך מתפתחת משוואה מורכבת אשר מביאה למגבלות על כלל הישובים, גם על אלה שמצב התחלואה בהם נמוך, ובכך נמנעים ממצב בו אוכלוסיות חשות מודרות ו"נענשות" על בעיות שאינן בשליטתן.

איני סבור שסולידריות וערבות הדדית מתבטאת בסגר ובמגבלות על כל אזרחי המדינה לאור הקושי ביצירת מענה דיפרנציאלי מול אוכלוסיות מסוימות. גם מבחינה אתית יצירת הגבלות מעבר לנדרש על אוכלוסיות בכדי להימנע "מסימון" אוכלוסיות אחרות, אינו אתי כלל וכלל.

איך יוצאים מהפלונטר?

הפתרון הרצוי הוא מתן מענה לפי שיעורי התחלואה ובאופן דיפרנציאלי תוך התאמתו לתרבות של האוכלוסייה ולצרכים היישוביים. פתרון זה מחייב שיח מול ראשי הישובים ומובילי הדעה באוכלוסיות השונות, בכדי לקדם פתרון מוסכם. נדרש לשתף את התושבים במציאת הפתרון המתאים כולל הקצאת משאבים נדרשים לבעיות של אותם ישובים ואותן אוכלוסיות. אכן מדובר במצב מורכב, המחייב מנהיגות אשר יכולה לגשר על מורכבות זו ולהביא מענה ראוי להקטנת התחלואה בכל הארץ.

גבר חרדי ואישה ערביה עם מסיכת פנים הולכים ליד שער יפו בירושלים (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
"הבעיה בשיטה היא החיבור שנוצר בין צבע הישוב לאוכלוסייה" | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

בישובים אדומים נדרשת פעילות של תמיכה וליווי בתחומים השונים הנגזרים משיעורי תחלואה גבוהים, כמו: לימוד מרחוק (אבטחת קיום מחשבים וטכנולוגיה לפעילות זו), חלוקת מזון ותמיכה במשפחות בהתאם לתרבות הנהוגה במקום, מתן מענה לבידוד מגעים או חולים קלים גם זאת בהתאם לתרבויות ולמקובלות החברתית (מורכבות בפינוי נשים דתיות במגזר הערבי לבתי מלון ללא ליווי קרוב משפחה) וחיפוש מתמשך יחד עם האוכלוסייה, לפתרונות מקובלים שיביאו להיענות גבוהה מצדה ולשיתוף פעולה לקטיעת שרשרת הדבקה.

ראשי הרשויות הם המנהיגים של אותם ישובים אשר נבחרו על ידי התושבים ועליהם לשרת את התושבים בעת מצוקה כמו מגפת הקורונה. הרשויות המקומיות בנויות למתן מענה בעתות חירום תוך שילוב ותמיכה של פיקוד העורף וגורמים נוספים חיצוניים. חשוב למפות את הצרכים בכל ישוב וכן את התחומים בהם נדרשת תמיכה חיצונית בכדי לקדם מענה אשר יביא לכך שרמת התחלואה תרד ובתקווה שתישאר נמוכה ולא תשוב לעלות.

לא כל מרכיבי הפתרון הם חיצוניים ונדרש ריכוז מאמץ על השינוי ההתנהגותי הנדרש מהאוכלוסייה והתאמת תרבותה לתקופת הקורונה בכדי שיותר מרכיבי חיים יוכלו להמשך לצד הקורונה. חשוב לציין שמאז השקת תכנית הרמזור בארץ, ראינו לא מעט רשויות וראשי רשויות שנטלו יוזמה והביאו לשינוי במצב התחלואה ביישובם והפיכת חלקם מהצבע האדום עד לצבע הירוק. עלינו להיזהר מתמרוץ שלילי הניתן לישוב אדום עד כדי שלא "ישתלם" לו לעבור למצב ירוק. חשוב לתמרץ את המעבר מאדום לירוק וכן את שימור המצב הירוק בתוך כל רשות.

הפרויקטור פרופסור רוני גמזו (צילום: דוברות הכנסת/שמוליק גרוסמן)
הפרויקטור פרופסור רוני גמזו | צילום: דוברות הכנסת/שמוליק גרוסמן

מבלי לפטור את הממשלה ומשרדיה מאחריותם כלפי היישובים האדומים - ישובים ירוקים ובמיוחד ישובים מבוססים נדרשים להתגייס ולסייע לישובים אדומים במלחמתם להפיכת המקום בו הם חיים לירוק. אולי זה המרכיב של הערבות ההדדית בה כולנו מגויסים לשיפור מצבם גם של השכנים. באזורים הפריפריאליים הישובים מאוגדים במבנה של אשכול ובכך כבר נוצרת מסגרת בה יסייעו ישובים ירוקים לישובים אדומים.

בהעדר מסגרת זו, מרכז השלטון המקומי יכול ליצור את הזיקות ואת החיבורים בין ישובים ירוקים לישובים אדומים לסיוע של הרשות ושל האוכלוסייה לאחינו הנמצאים בישוב האדום. סגירת הישוב הירוק בפני תושבי ישוב אדום והצבעה עליהם כאשמים וכמעבירי מחלות לא תוביל אותנו לשום מקום טוב ותמשיך לחזק את תחושת ההדרה והדחיה בין הישובים. חשוב להבין שחוסר הצלחה ליישום מענה דיפרנציאלי עלול להביא אותנו שוב לפתרונות ארציים כמו סגר שלישי, שיכלול גם את היישובים הירוקים ובכל מקרה אף אחד אינו מעוניין בפתרון שוחק זה. כעת, עם ירידת התחלואה אחרי הסגר השני, זה הזמן לשנס מותניים, ולפעול לעבודה משותפת. כולנו נהיה ירוקים ויחד ננצח.