והינה זה קורה שוב – פרשה מזעזעת ונוראית עולה לכותרות. כולנו מתחלחלים, מגנים, זועמים. נערה אחת בת 16, עשרות גברים, בית מלון ציבורי ולא מקום מחבוא פרטי, מאות בליינים מסביבה – אך היא נותרה לבדה. בעוד הדמעות האותנטיות של רובנו יבשו בתוך כמה שעות או ימים, אותה נערה בת 16 תישאר דומעת לעד. נפשה עברה מעשה רצח מדרגה ראשונה, צלקותיה לא יגלידו לעולם. מאז אתמול, עם פרסום החשדות הנוראיים, אני חושבת עליה ואני חושבת עלינו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אני חושבת עליה ועל הגיהנום שעברה וגם על זה שהיא עוד עתידה לעבור בבואה לשחזר שוב ושוב, אם במסגרת חקירה או אם במסגרת לילות מסוייטים, את אשר עבר עליה. אני חושבת על הגיהנום שייתכן שעוד צפוי לה והיא אפילו לא מודעת אליו בכיכר העיר החדשה, הרשתות החברתיות, ועל גיבורי המקלדת שניסיון העבר מלמד שיהפכו אותה, הקורבן, לאשמה, לזו ש"הזמינה" את האונס. מדובר בנערה אמיצה בעל כורחה, אומץ שאותו לא ביקשה לעצמה והלוואי שהייתה מגלה שהוא טמון בה בנסיבות אחרות לחלוטין.
אבל אני חושבת גם עלינו, כולנו. עשרות גברים, עשרות. בזה אחר זה. נערה צעירה אחת. מלון גדול, מרושת במצלמות אבטחה בוודאי, מאות אנשים בסביבה המידית שלו – אף אחד לא ראה, לא שמע, לא הניח, לא מנע את רצח הנפש הזה. אני רוצה לפנות אל אותה נערה צעירה, אם יכולתי להגיד לה רק דבר אחר הייתי אומרת לה – הבושה היא של כולנו. אנחנו מתנצלים מעומק ליבנו הגם שלא מצפים למחילתך. אם יכולתי להוסיף עוד דבר מה, הייתי מתחננת בפניה לא להיכנע לרגשות אשם ובושה שמי מהתוקפים לכאורה, עורכי הדין שלהם וטוקבקיסטים ברשת ינסו להטיח בה. האשמה והבושה מוטלת על כל מי שנוהג כך ולא עלייך.
ומה באשר אלינו? הציבור הישראלי, נשים וגברים כאחד. עם ישראל היפה, הערכי, זה שמתחנך על אהבת איש את רעהו ועל רעות הדדית. לאחרונה עושה רושם שתופעות שפעם היו בשוליים הופכות לחלק משגרת ימינו - טיולי חשק של צעירים לאיה נאפה, ידוענים שמנצלים לכאורה בנות צעירות, תקיפות אלימות של נשים עד לכדי רצח שמספרן האמיר השנה באופן חד. החדשות הטובות הן שלא מדובר בגזירת גורל, המצב הפיך, היכולת להציל את הנערה הבאה מרצח נפש דומה קיימת.
הכל מתחיל בראש ובראשונה בחינוך, חינוך בבית אך גם חינוך מערכתי ומוסדי. מדינת ישראל צריכה להנחיל חינוך לשוויון מגדרי כבר מהגיל הרך, הגיל הקריטי ביותר להתפתחותנו כאנשים בוגרים. כן, קיים קשר ישיר בין תופעות קיצון כמו המקרה באילת לבין הכלים שקיבלנו לעיצוב אישיותנו כבר בלידתנו. במקום קבלת אחריות על החינוך מגיל לידה, מדינת ישראל לוקחת אחריות על ילדיה רק מגיל 3 – זהו מחדל מתמשך בעל השלכות חברתיות, ערכיות וגם כלכליות.
אך יש גם צד שני למאבק בתופעות שכאלו – פן הענישה וההרתעה. ישראל היא מדינה סלחנית, סלחנית מדי. מקרים רבים שכפי שנהוג לומר "זעזעו מדינה שלמה" מסתיימים בשקט בשקט בעסקאות טיעון שערורייתיות ובעונשים מקלים. גם למשטרה יש במה להשתפר באופן שבו היא חוקרת מקרים רגישים שכאלו. עלינו לעודד נערות ונשים שחוות אלימות מכל סוג שהוא לקום ולהתלונן, להשמיע את קולן – אך האם באמת יעשו זאת במציאות שבה עבריינים מורשעים משתחררים מהכלא לאחר זמן קצר, אם נכנסו אליו בכלל, וחלקם אף חוזר לסורו? כיצד נשכנע את הנערה בת ה-16 הבאה לקום ולהתלונן כאשר מצד אחד הענישה מקלה ומצד שני היא עצמה תהפוך יעד להתקפות נוספות, הפעם בצורת שיימינג ברשתות החברתיות?