מה זה אומר להתמודד יום יום עם הפרעה נפשית? שמי שני חמו סודרי, בת 38 אומנית יוצרת, מתגוררת בבאר שבע בעלת עסק "ברוח היצירה" בליווי תכנית מעוף של עמותת אנוש. וכן - גם אני מתמודדת נפש.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

לפני שמונה שנים עברתי משבר שגרם לי לשיתוק גפיים תחתונות, נימולים בידיים וגמגום מאוד חריף. הרופאים טענו שזה יישאר לתמיד ושאני צריכה ללמוד לחיות עם זה. אבל אחרי מאבקים קשים, ועם הרבה כוח רצון ומוטיבציה, מצאתי את התרופה שלי, תרופה שגורמת להכול להיעלם – האומנות.

כיום אני מאובחנת בהפרעה קונברסיבית: מה שהנפש מרגישה - הכאב הפנימי שלי פשוט יוצא החוצה דרך הגוף באופנים שונים כמו רעידות, גמגום עדין, נימולים וכאבים בידיים, כאבים ברגליים וכל זה בלי שליטה. אבל ברגע שאני נכנסת לחדר העבודה, הסימפטומים נעלמים כלא היו. "נס רפואי", כינו אותי הרופאים...

לאנשים שרואים אותי ברחוב, מבחינה חיצונית אני נראית בנאדם "רגיל" לגמרי. אך הם לא יודעים מה עובר עליי באותו רגע מבחינה נפשית. לא מעט פעמים כשיצאתי מביתי למטרות חיוניות (תרופות, קניות מזון) הרגשתי פחד ועם זאת אספתי את כוחותיי ויצאתי. אך ברגע שנכנסתי למקומות הומי אדם הלחץ התחיל לגבור - כמות האנשים סביבי, בהרגשה שכולם חולים ומדבקים ובאותה נשימה מנסה להכניס לעגלה את המוצרים הבסיסים ביותר ורק חושבת מתי אהיה כבר בבית.

"סופגת כמעט כל יום"

בתור אדם בעל תו נכה שפטור מלעמוד בתור אני ניגשת לקופת נכים, שואלת את הקופאית אם היא יכולה לקבל אותי. ברגע שהאנשים מאחוריי שומעים זאת, מגיעות התגובות הפוגעניות והלא נעימות: "למה היא עוקפת בתור?", "הצעירים של היום מנצלים כל דבר", "היא נראית בסדר גמור", "היא לא נכה בכלל".

התגובות הללו מחזקות את היציאה החוצה של הכאב הנפשי. כל משפט כזה נכנס ישירות פנימה בלי יכולת שליטה שלי לסנן. זו דוגמא אחת של חוסר התחשבות, של חוסר יכולת לראות את האחר, של שיפוטיות שלא בצדק.

"בימים אלה המאבק שלי וההתמודדות קשים יותר"

בגלל שאין בעיה חיצונית פיזית אז לא רואים אותי, לא באמת יודעים מה זו התחושה הכואבת הזו, השורפת של לקום איתה בבוקר וכמעט ולא לישון בלילה מאותם סימפטומים שמלווים אותי ימים ארוכים. מספיקה מילה קטנה כדי להבעיר את הכול, וזו רק דוגמה אחת מתוך לא מעט אמירות שאני סופגת כמעט כל יום.

העבודה שלי - הסדנאות שאני מעבירה, היצירות שאני יוצרת - מזכירה לי את הסיבה מדוע אני כן ממשיכה לקום בבוקר ולא מוותרת. אני מודה שבימים אלה בהם יש חוסר וודאות כלכלית, המאבק שלי וההתמודדות שלי קשים יותר.

פרט לאומנות שהיא עבורי התרופה שמצאתי, יש עוד שורה של טיפולים שעברתי ועודני עוברת: שיחות אצל פסיכולוגית פעם בשבוע, מעקב פסיכיאטרי בעקבות תרופות שאני נוטלת באופן קבוע שעוזרות לי לשמור על עצמי ולעזור לי להגיע לאיזון.

חשוב לי שתדעו: זה בסדר גמור לקבל טיפול ואף רצוי. בסה"כ זה רק בשבילנו ולטובתנו. זה בסדר לדבר על זה, לא להסתיר והכי חשוב לא לשמור בבטן. מניסיוני זה ימצא את הדרך לצאת החוצה במוקדם או במאוחר אז עדיף לשחרר וכמה שיותר מהר.

חלק מהאנשים אמרו לי "לכי תעבדי במשהו", "לכי תהיי שכירה"... זה סימן שהם לא מבינים מה זה אומר להיות עם הפרעה נפשית כמו שלי. הפרעה נפשית היא פשוטו כמשמעו: נפש-רגש. אם לא רואים, לא אומר שזה לא קיים ואף יותר קשה. 

 
"תאמינו לי שלי זה יותר קשה"

היו לי רגעי משבר מאוד קשים שהחזירו לי את תסמיני ההפרעה שלי - גמגום, כאבים בידיים ורגליים.  לא נותר לי הרבה אלא לנסות להרגיע את הנפש בדרך שסיגלתי לעצמי, יצירות הנפש. מצד שני אני ממשיכה להמשיך להיאבק ולהילחם בסטיגמות האלה של "מחלות נפש" שכבר מתויגות כמשהו רע, "מצורע". 

פשוט תחשבו כמה שניות לפני שאתם מוציאים את הכעס שלכם באותו רגע, כי משהו לא נראה לכם, כי מנסים "לעבוד" עליכם, לגזול מזמנכם עוד כמה רגעים. לכל דבר יש סיבה, תהיו יותר סבלניים ואל תשפטו בנאדם לפי מראית עין. תאמינו לי שלי זה יותר קשה, כואב ומתסכל.

זה קשה מאוד בתחילת ימי הקורונה, שרק העצימה את הפחדים היומיומיים שקשים מאוד גם כך עבורי כמתמודדת נפש. פתאום זה לוקח אותי כמה צעדים אחורה ועולות שאלות לא פשוטות: האם זה לא מספיק שאני מנסה לשרוד את היום שלי? איך אצליח להחזיק את החודש?

הקורונה גרמה לי ללכת כמה צעדים אחורה בתהליך השיקום שלי. בפן הכלכלי, הרגשי, העסקי  הרגשתי חסרת אונים מול כל הפחדים שנוספו בעקבות המצב.

חשוב לי לשתף שדווקא עם תחילת נגיף הקורונה התחלתי תהליך ליווי של מעוף מטעם עמותת אנוש. קיבלתי ליווי אישי שבו אני נעזרת במלווה שיקומית ועסקית שתומכות בדרכי העסקית והרגשית. התמיכה ממש עזרה לי להרים את עצמי ולהתאפס בהתאם לצרכים שלי ובהתאם למצב הנפשי שבו הייתי, הן מבחינה עסקית וכמובן מהפן הרגשי.

ועדיין, יש מצבים שבהם אני עדיין מרגישה שלא באמת מבינים אותי וזה נותן לי את התחושה שאני שקופה, שלא רואים אותי ולא מצליחים להבין אותי ולמה אני מתכוונת. הסיבה היא שהתחושות הפנימיות במקרה הטוב זה משהו שרק אני יכולה להבין... ובכל זאת אני עומדת ממש מולך!

תוכנית מעוף של עמותת אנוש מלווה מתמודדי נפש בתהליך של הקמה ותפעול של עסק עצמאי. התוכנית מספקת מעטפת של ליווי שיקומי במקביל לתהליך של אימון עסקי ומפגשים עם יועצים עסקיים בהתאמה אישית לכל מקבל שירות על פי מטרותיו וצרכיו הן האישיים והן העסקיים. 

הביאה לפרסום: אביבית מיסניקוב