אלו ימים של חשבון נפש, וברוח התקופה גם לי יש וידוי קטן, או אפילו גדול: לא מזמן הייתי מה שאפשר להגדיר כ"פצצה מתקתקת". כן, בשבועות האחרונים התברר לי שלפחות בשני מקרים שונים שהיתי ליד חולי קורונה מאומתים. למרות זאת, לא קיבלתי שום טלפון או הודעה ממשרד הבריאות, והמשכתי את חיי כרגיל, בלי לדעת כלום על האפשרות שאולי גם אני נדבקתי בנגיף הארור הזה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
איך זה ייתכן? פשוט מאוד - אותם נדבקים לא טרחו להודיע לי. הם הסבירו בלי להתבלבל את השתיקה שלהם: "עשינו לך טובה, מנחם. לא רצינו להטריח אותך עם הבידוד הזה".
במקרה נוסף, כשישבתי ליד משפחה חרדית עם חולה מאומת, ההודעה על הבידוד לא הגיעה. יכול להיות שישבתי רחוק מספיק, ויכול להיות שזה פשוט משום שהטלפונים הכשרים (שמאות אלפי חרדים משתמשים בהם) לא נקלטים באיכוני השב"כ.
אם בתחילת הגל הראשון, אי שם באביב, אנשים שחויבו בבידוד היו נכנסים מיד למשטר עצמי מחמיר של סגר, ואפילו זכו לביקורים תכופים של שוטרים ואנשי ביטחון, היום זה נתפס על ידי יותר מדי אנשים כאיזו הצקה של המדינה, מן גזירה בירוקרטית שנופלת עלינו בלי סיבה רצינית. כמובן שזה לא עוזר כשמדי פעם מגלים שגם בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה עושים את כל הקומבינות כדי להתחמק מבידוד מלא.
לא עשיתי מחקר מקיף בנושא (לצערי, כנראה שגם המדינה לא ממש עשתה...) אבל נראה שמעט מאוד אנשים באמת מקפידים על כל פסיק בהלכות הבידוד. כשהמסרים משתנים כמעט מדי יום, כשההנחיות הכלליות נתונות בכל רגע למו"מ פוליטי, די טבעי שגם המשמעת העצמית של האזרחים תתרופף.
ובכל זאת, רובנו אזרחים שומרי חוק, שלא מחפשים מפגשים בלתי רצויים עם המשטרה ולא נהנים מצפצוף על הנהלים, אז גם לזה יש פתרון: לא מעט חברים שלי, אנשים מאוד רציניים ובכירים בתחומם, הודיעו לי שהם מסתובבים ללא מכשיר סלולרי כדי שמערכת האיכון של השב"כ לא תוכל לאתר אותם במקרה של חשיפה לחולה מאומת. אתם לא מאמינים? תבדקו בסופרמרקט הקרוב לביתכם כמה אנשים הולכים בלי סמארטפונים.
העבודה שלי לוקחת אותי ליישובים בכל הארץ, ולמקומות ציבוריים שפועלים תחת המגבלות, ובכל פעם אני מגלה את הסתירות והניסיונות המגושמים של ההנחיות לאזן בין שמירה על בריאות לקיום שגרה.
את הדוגמה הטובה ביותר אפשר לראות בבתי מלון: מצד אחד, אנשים לא יכולים להגיש לעצמם את האוכל מכלי מרכזי, הם מגיעים לחדר האוכל ולקבלה כשהם עוטים מסכה, והחדרים עוברים חיטוי יסודי בדיוק על פי התו הסגול. מצד שני, עשרות רבות של אנשים מסתובבים בחלל ציבורי, מצטופפים בבריכות ויורדים יחד אל החוף. לאף אחד זה לא נראה מוזר שבתור לארוחת בוקר חייבים לשמור על מרחק ולהקפיד על המסכה, אבל ברגע שמתיישבים - אין שום בעיה להסיר אותה...
אז לא רק שלא שומרים על ההנחיות והכללים, אלא גם לא תמיד מבינים אותם ואת ההיגיון מאחוריהם. איך אפשר להסביר את זה, כאשר הקורונה נמצאת איתנו כבר יותר מחצי שנה, וגבתה את חייהם של כמעט מיליון אנשים ברחבי העולם?
המניע הטוב ביותר לפעולה מיידית הוא הפחד. תחזיות האימה על עשרות אלפי מתים וקריסה טוטאלית של מערכת הבריאות התבדו (בעיקר בזכות הסגר וההנחיות), המראות מאיטליה ובוליביה של גופות שממלאות את מחלקות בתי החולים לא הגיעו לכאן, והעובדה שהמחלה (לפחות בגל הראשון) פוגעת בעיקר בזקנים - כל אלו גרמו לישראלים להפסיק לפחד מהקורונה. זה לא שמישהו רוצה לחלות, אבל במאזן שבין שיתוק החיים למחלה שעדיין נתפסת כקלה (רבים עוד מאמינים ש"זו רק שפעת"), הרבה מאיתנו בוחרים לחיות כאילו אין מגפה בחוץ. באופן אירוני, זו בדיוק הסיבה שהמגפה הזו עדיין קיימת.