מפגן אחד של דגל אורות על בניין עיריית תל אביב - בזה התחיל ונגמר הדיון הציבורי בישראל על תגובת המדינה לאסון הגדול שהתרחש בביירות. מדינת הארזים עוברת זעזוע אדיר, היסטורי, ואנחנו עסוקים בשאלה המאוד מהותית: "כן או לא דגל לבנון?".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

אז נכון, על פי הדיווח היתה איזו הצעת סיוע של שר הביטחון שנדחתה במהירות על ידי השלטון הלבנוני, וגם המחווה של רון חולדאי התקבלה מאוד בקרירות בצד השני, אבל משהו מאד דרמטי קורה אצל השכנה מצפון, ואנחנו מפספסים הזדמנות נדירה לשנות, לא לגמרי אמנם, אבל בכל זאת לשנות, את האופן שבו תופסים אותנו באזור.

דגל לבנון כאות תמיכה בתל אביב (צילום: N12)
"בזה התחיל ונגמר הדיון הציבורי בישראל על תגובת המדינה לאסון הגדול שהתרחש בביירות" | צילום: N12

תמיד היו קשרים בין לבנונים לישראלים: אם זה חקלאים ממנרה וממטולה שפגשו, ולפעמים גם התארחו, קולגות במיס אל ג'בל וכפר כילא, חיילי צד"ל שחלקם חי היום בארץ, או אזרחים לבנונים שעבדו בישראל לתקופות קצרות וארוכות. אפילו אנחנו במשפחת הורוביץ העסקנו עובדת לבנונית מסורה שהתגוררה אצלנו בבית. בזמן השהות של צה"ל ברצועת הביטחון, רופאים ישראלים עבדו בבתי חולים במרג' עיון ובבינת ג'בל, וטיפלו באוכלוסייה המקומית.

אני לא מתכוון לצייר איזה דו קיום אידיאלי, אבל בהחלט היו קשרים, וישראל תמיד ניסתה שהאזרחים בצד השני יידעו שמבחינתנו הם לא האויב שלנו, אלא חיזבאללה וארגוני המחבלים האחרים.

לכן התאכזבתי מהתגובה שלנו, שהייתה צפויה וחסרת יוזמה. הייתה לנו הזדמנות, אולי אפילו היא ישנה עדיין, לנסח חוקים חדשים: היינו צריכים לפתוח באופן חד צדדי את מעברי הגבול בנקורה ובשער פטמה, ולהודיע לאזרחי לבנון ללא מתווכים: "מי שזקוק לטיפול רפואי - תפדל". במקביל, היינו יכולים גם להעניק סיוע הומניטרי של מצרכי מזון בסיסיים ותרופות, ולהבטיח שכל מי שיזכה כאן לטיפול ישוב בבטחה ללבנון.

"אירן לא שינתה פניה" (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
"עשינו את זה בזמן מלחמת האזרחים בסוריה". בית חולים שדה שהוקם ליד הגבול הסורי | צילום: קובי גדעון, לע"מ

זה אולי נשמע קצת נאיבי, אפילו דמיוני, אבל עשינו את זה בזמן מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר מאות ואלפי פצועים מהקרבות הגיעו דרך מעבר קוניטרה לטיפול בישראל. בתי החולים בצפת ובנהריה טיפלו במסירות באותם אנשים, שברגע שהחלימו חזרו מזרחה, אל התופת מעבר לגבול.

כמה אוהלים גדולים, בית חולים שדה משוכלל שיפעל לזמן קצר ויאפשר טיפול חירום, ניתוחים ומתן תרופות דחופות - אנחנו יודעים לעשות את זה, אנחנו מוכנים לתרחישים כאלו, ואין סיבה שלא נקים אחד כזה בסמוך לגבול לבנון. הממשלה צריכה ליזום, ורופאים ישראלים דוברי ערבית צריכים לנצל את הפלטפורמות הבינלאומיות ולהזמין את האזרחים לקבל עזרה.

פיצוץ, ביירות, לבנון (צילום: רויטרס)
הפיצוץ בביירות. ארכיון | צילום: רויטרס

אני לא יודע איך צעד כזה היה מתקבל בלבנון. ודאי שהיו כאלו שיתנגדו ולא יסכימו לכל שיתוף פעולה עם ישראל, אבל ככל שהמצב שם יחמיר ההתנגדות הזו תפחת. וגם אם מעטים בלבד יגיעו, ומרכז הסיוע הרפואי שלנו יעמוד כמעט ריק, נוכל לדעת שעשינו את שלנו, ואזרחי לבנון, לפחות בחלקם, יוכלו לראות מי מנסה לעזור להם בשעתם הקשה ביותר.

תחשבו על הצעד הזה, על ההדים שהוא יעורר באזור ובעולם, על האזכור של ישראל לא ככובשת או מאיימת, אלא כמדינה שמושיטה יד אמיתית לעם במצוקה. תחשבו מה יקרה אם בזמן שחיזבאללה יהיה עסוק בהתגוננות ובשקרים מול ההפגנות, אנחנו נראה שיש לנו לא רק מטוסים וטנקים.