על רעב, חארטות – והשר צחי הנגבי

אנשים לא ״רעבים ללחם״. הם רעבים לבשר, ולירקות, ולתחליפי חלב לתינוק שלהם. מוצרים בסיסיים שהם והילדים שלהם זקוקים להם - אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אני בכוונה לא מתחילה לפרוס פה את הנתונים היבשים של כמה משפחות וילדים חיים מתחת לקו העוני, או כמה משפחות סובלות מאי ביטחון תזונתי, כי מה שהשר הנגבי לא רואה, זה את האנשים שמאחורי המספרים.

בשנה האחרונה פגשתי לא מעט אנשים שהלוואי שהשר היה מכיר את המציאות הלא אפשרית איתה הם מתמודדים. כן, יש אנשים שרעבים פה כל השנה, ועכשיו הצטרפו אליהם רבים נוספים, מעגל חדש של אזרחים חסרי אונים ושקופים.

כמו אליעזר, ניצול שואה, שהחלום שלו זה לקנות קרפיון כשהוא עובר לידו במקרר בסופר. הוא לא יכול להרשות לעצמו.

או אבישג, נערה בת 17 שעובדת מגיל 15 כדי לעזור לאמא שלה להביא כסף הביתה כי היו ימים שהמקרר פשוט היה ריק ולא היה נעים לה להתלונן כשאמא שלה עובדת לילות עם קשישים - אבל לא מרוויחה מספיק.

וגאיה, שנשלחה לחל״ת מעבודתה במלון באילת וצריכה להחליט אם השבוע היא נכנסת לסופר או נוסעת לטיפולי הסרטן שלה באיכילוב - כי היא לא יכולה לשלם על שניהם.

וגם יהונתן, תאורן שלא חזר לעבוד עדיין ורק בזכות חברים שמעבירים לו כסף הוא מצליח לקנות אוכל בסופר. וכן, הוא סופר את העגבניות, וחושב מה הכי ישביע, כדי שהילד בן השנתיים שלו לא יבקש אוכל ולא יהיה.

הבעיה בדברים של הנגבי זה לא רק שהם חרטא. אלא שהוא אומר אותם בזמן שהוא מכהן כשר בלי תיק בממשלה הכי מנופחת שהייתה פה אי פעם - כשישראל מתמודדת עם משבר כלכלי עצום שעוד לא ברור איך משפחות שלמות יצליחו להשתקם ממנו.

בושה.