מגפת הקורונה נושאת בחובה אתגרים רבים. אבל כשרוצים לחפש את הצד החיובי, חייבים להודות - היא שמה את מערכות הבריאות בעולם בקדמת העיסוק הציבורי ובראש סדר העדיפויות ומוכיחה, פעם אחר פעם, את חשיבותה של מערכת בריאות ציבורית חזקה ואיתנה מבחינת משאבים. ויש לנו כזו בארץ, אלא שכבר כמה שנים יש צלצול התרעה שלא לעולם חוסן. והנה באה הקורונה, ובמקום צלצול שכל סוף שנה כיבו אותו, היא באה ונתנה פטיש בראש. יש למישהו היום ספק שצריך לתגבר בצוותים רפואיים, סיעודיים, פרארפואיים ועובדי משק את המערכת? שצריך את המכשור והציוד המתקדמים ביותר לאבחון וטיפול? ושלצורך כך נדרשים תקציבים? המלחמה היום היא בנגיף בלתי נראה, הלוחמים הם צוותי מערכת הבריאות, ותקציב הביטחון צריך להפוך להיות תקציב הבריאות. בכך תלוי חוסנה העתידי של החברה הישראלית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הקורונה גם חושפת ומזקקת את אחד האתגרים שחווה כל איש טיפול, והוא הרתימה וההיענות של המטופל לטיפול מוצע, או למניעת מחלה. קוראים לזה אצלנו engagement. והצלחה בהיענות תלויה בהמון משתנים: אמון האדם במטפל שאכן זו התוכנית שלפיה צריך לפעול, אמון האדם בעצמו ובמסוגלות שלו, כוח רצון ליישם, לחץ חברתי, ועוד. תחשבו על שכנוע חולה או בריא להפסיק לעשן, או שאלת השאלות בימים אלו: למה אין הענות גבוהה להנחיות למניעת התפשטות הקורונה.
השבוע נשאלתי מה הסטטוס במרכז הרפואי וולפסון מבחינת הספיקה ומה עמדתי לגבי סגר כללי. כרופאה בנשמתי וכאשת צבא בעברי, אמרתי שאנחנו בשליטה ועם מסוגלות ואורך נשימה להמשך המענה והטיפול בחולים שמגיעים אלינו. מבחינתי זה הייעוד של מערכת הבריאות, להיות במוכנות לשיגרה ולחירום לכל תרחיש ולתת מענה לפערים תוך כדי ניהול הקרב. זה לא אומר שחלק מהצוות לא שחוק. זה לא אומר שלא עמוס. אבל קריסה? לא בבית ספרנו. והתייחסתי גם לנושא הסגר הכללי כנגזרת של מסוגלות המערכת כולה למענה.
איפה ישראל הייתה בתחילת המגפה ואיפה אנחנו עכשיו?
העמדה שלי הינה עקבית לאורך כל החודשים הללו. הייתי בעד המגבלות והסגר הראשון, כי זו הייתה מחלה שרק התחלנו להכיר, והרבה מדינות בעולם נכשלו אז בטיפול בה, היה נכון לעצור ואז לשחרר בהדרגה, ולא היינו היחידים בעולם שפעלו כך. התורה של המניעה והטיפול במחלת הקורונה נכתבים תוך כדי תנועה גלובלית וכולנו כבר יודעים שעד שיהיה חיסון, המניעה היא ריחוק בין בני אדם. מבאס, אבל לא מורכב. ולכן, לאחר הסגר הראשון, והידע הנצבר, יחד עם בניית המענה במערכת הבריאות, תמיד אמרתי שצריך להתנהל בגמישות ובהתאמה למצב, תוך הקלות ומגבלות לסירוגין. ותמיד להיות קוהרנטיים במדיניות, ולשלב אכיפה עם הסברה. המחיר הבריאותי מבחינתי, לא נסוב רק סביב הקורונה, וסגירת המשק גם היא מביאה לפגיעה קשה מאד חברתית, נפשית, בריאותית וכלכלית.
לאורך הזמן נבנו ונבנים מערכים נוספים למניעה, ניטור, מענה. ברשויות המקומיות, במערכת החינוך. הניסיון שהיה לנו עם העיר בת ים בבלימת התפרצות לפני כשלושה חודשים שכנע אותי שראש רשות מקומית שמנהל נכון אירוע התפרצות, שיכול לגייס את הציבור שלו, ינקוט בצעדים מדויקים יותר לצמצום ובלימת התפרצות, עם מחיר נמוך לכלל האוכלוסייה מסגר כללי. זה אכן דורש יכולת ניהולית, מערכת אכיפה חזקה, מערכת של ניטור, חקירה אפידמיולוגית ובידוד מתוקתקת עם בדיקות זמינות, מעורבות פיקוד העורף ושיתוף פעולה של התושבים. זאת תוך עבודה מול מערכת הבריאות ושיקוף המתרחש בבית החולים.
סגר במקרי קיצון ואכיפה נקודתית בשגרה: החיים לצד נגיף בלתי נראה
והנה, נבנתה תוכנית הרמזור שממש מתבססת על קווים מנחים אלו. ולכן אמרתי מה שאמרתי, שאני מאמינה בציבור ובשיתוף הפעולה שלו ובהבנה של התושבים מה צריך לעשות. אני גם מאמינה בכושר המנהיגות של ראשי הרשויות מול הציבור שבחר בהם. לכן חשבתי שניתן להמתין עם סגר כללי ולהמשיך בהתערבות הנקודתית עוד זמן מה. וציינתי שבית החולים וולפסון בשליטה. וכאמור, זה לא אומר שאין שחיקה של צוותים וזה לא אומר שאין עומס. כבר מעל לשמונה חודשים שהצוותים נלחמים על חיי המטופלים ומצילים אותם. זה זמן מאוד ארוך במונחים של מלחמה שלא רואים את הסוף שלה. כולם חייבים להבין ולהפנים את זה. "בשליטה", זה רק אומר שמול הברירה של שיתוק המשק, אנחנו עוד במסוגלות, ושבמקביל חייבים להמשיך בבניין הכוח שלנו עם צוותים נוספים שמוזרמים לתוך המערכת, והכשרות מקיפות.
מאז מראים לי כל הזמן אירועים המוניים באינספור ישובים - חילוניים, חרדים, מגזר ערבי, מסיבות, חתונות, אנשים שלא עוטים מסכה, ואומרים שאין יכולת אכיפה דיפרנציאלית. אם אין יכולת אכיפה, אין אכיפה עצמית של הציבור על ביצוע ההנחיות ויש עומסים גבוהים בבתי חולים מסויימים, זו בעיה קשה. חייבת להודות שכמנהלת בית חולים וולפסון, שייעודו מתן טיפול רפואי מיטבי לכלל המטופלים הבאים בשעריו, ומנקודת מבט זו בלבד, עדיף סגר כללי. אבל אני לא יכולה שלא לראות מה זה עושה לחברה הישראלית, לבריאות הנפשית של אנשים, לאיום הקיומי הכלכלי על מיליונים, לכך שילדינו מאבדים את היציבות של השיגרה והחשיפה החברתית הכל כך חשובה להתפתחותם. ולכן שואלת עצמי כל הזמן, האם הפתרון הוא רק בסגר כללי? בסוג של ריסטרט לכולנו? והפעם בוחרת שלא לתת תשובה. כל השיקולים מונחים על השולחן. משאירה את השאלה לכל אחת ואחד מאיתנו.