הבה ננסה להתבונן במציאות החדשה, במנותק לחלוטין מן הוויכוח הרותח בארץ על בנימין נתניהו והתנהלותו. לפנינו אירוע בקנה מידה היסטורי בתולדותיה הקצרים של מדינת ישראל: בפעם הראשונה, שלום עם מדינה ערבית שמעולם לא נלחמה נגדנו ואין לה גבול עמנו. המהלך של איחוד האמירויות, המדינה הדינמית, השאפתנית וגם העשירה ביותר בכמה היבטים בעולם הערבי, פורץ את החומה שאסרה לתת פומבי לשיתוף הפעולה עם ישראל מצד מדינות ערב.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

ניתן לומר כמעט בוודאות שהסכמים עם מדינות נוספות בדרך. המגעים עם הקטנה שבמדינות המפרץ הפרסי, ממלכת בחריין, נמצאים זה שנים אחדות בשלב מתקדם. שאלת חשיפת המגעים היא רק עניין של זמן. בחרטום, המקורות האמינים ביותר אומרים לי כבר חודשים אחדים שסודן מוכנה לשדרג בפרהסיה את מערכת היחסים שלה עם ישראל. בעומאן, לא ברור כרגע אם הסולטן החדש היית'סם ינהג כפי שנהג קודמו הסולטן קאבוס ויעשה מהלך גלוי נוסף מול ישראל, אחרי שבעבר ביקרו במאסקט גם שמעון פרס וגם נתניהו.

נתניהו וסולטן עומאן (צילום: AP)
פגישה גלויה, נתניהו וסולטן עומאן לשעבר | צילום: AP

מרוקו מצדה צופה בסקרנות בהתפתחות החדשה. היא מקיימת זה עשרות שנים קשרים קרובים עם ישראל, ורק חישובים של מדיניות פנים ישפיעו על החלטת המלך מוחמד החמישי. השליט בפועל של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, קשור בשותפות עמוקה עם השליט בפועל של האמירויות, מוחמד בן זאיד. ארצו מורכבת יותר ולכן צפוי שהוא יעקוב אחר התפתחות ההסכם החדש בטרם יחליט על צעדים זהירים גם מצדו מול נתניהו.

"דוקטרינת נתניהו" משיגה תוצאות

שוב: בלי להתעכב על הוויכוח בישראל באשר לנתניהו, מן היושר הוא להכיר בעובדה שהדוקטרינה שלו, אף שמעולם לא ניסח אותה בפרוטרוט, נותנת פירות. "דוקטרינת נתניהו", כפי שהבנתי ממנו במרוצת שנים רבות, אומרת בפשטות - במקום להניח לישראל לטבוע במשא ומתן שלא יוביל להסדר עם הפלסטינים, מוטב לנו לבצע מעקף, תנועת איגוף רחבה, שמשאירה את הרשות הפלסטינית בסוף התור.

על פי תפיסתו של נתניהו, ולא מהיום, ישראל צריכה לבנות את מערכת היחסים הבין-לאומית שלה ואז למנף אותה ליצירת גשר למדינות ערב. זאת במטרה לשלול מהפלסטינים את זכות הווטו על היחס של הערבים ושל אחרים לישראל.

הדרישה של נתניהו (צילום: פיטוסי , פלאש 90)
שינה את התפיסה הרווחת, נתניהו | צילום: פיטוסי , פלאש 90

הדוקטרינה הזאת הייתה, מתחילה, בניגוד מוחלט לתפיסה שרווחה בישראל, לפיה הסדר עם הפלסטינים הוא שיפתח את השערים לעולם ולערבים. הדוקטרינה הזאת התבססה על ההערכה, שאני מסכים לה עוד בטרם נולדה: הפלסטינים לא יסכימו לקבל על עצמם את הוויתורים המתחייבים מפשרה היסטורית עם ישראל. כך חשבתי לפני הסכם אוסלו וכך אני חושב היום. הפלסטינים שאני בשיח עמם בעניין זה שותפים כולם לדעתי. רבים מבני עמי, הישראלים, עדיין רוצים להאמין שזו היא תפיסה שגויה.

קבלת הפנים לנשיא ברזיל בישראל, ארכיון (צילום: החדשות‎)
במקום הפלסטינים, פנה למדינות העולם | צילום: החדשות‎

כך, בעשור האחרון, בנתה ישראל, בהובלת נתניהו, חרף כל הביקורת המרה שיש לי על התנהגותו ושיטותיו, קשרים עם מדינות חשובות שנרתעו מאיתנו שנים רבות - מהודו ויפן, וייטנאם ואינדונזיה, ועד ברזיל וקולומביה.

למדינות המפרץ נמאס מהווטו הפלסטיני

השיפור שהתחולל במיצובה הבין-לאומי של ישראל - ויסלח לי אמנון אברמוביץ' - דחף את העולם הערבי לפחות בחלקו להגיע למסקנה שאין להשאיר לפלסטינים את זכות הווטו על יחסיהם שלהם עם ישראל. התוצאה היא: לא מדובר רק שראש ממשלת הודו נרנדרה מודי רואה עצמו ידיד של נתניהו וכותב לו מסרים בעברית, כמו גם ראש ממשלת יפן אבה, נשיא ברזיל בולסונרו ואפילו בעירבון מוגבל הנשיא פוטין. גם מנהיגים ערביים גמרו אומר שלא להשאיר בידי אבו מאזן את הסמכות לקבוע כיצד לנהוג בישראל.

הסכם שלום בין ישראל לאיחוד האמריות (עיבוד: רויטרס)
אבו מאזן יותר מתוסכל מכועס | עיבוד: רויטרס

וזה מה שראינו אמש: מוחמד בן זאיד אומר לאבו מאזן - כדאי שתסלח לי, אני מיטיב להבין מה הוא האינטרס הפלסטיני. אבו מאזן כועס כי הוא חושד, אולי בצדק, שאויבו המושבע מוחמד דחלאן בחש בכל המהלך הזה. לרשות הפלסטינית אין את הכוח לעצור את איחוד האמירויות או מדינות ערב אחרות.

הודעת הגינוי החריפה שיצאה מרמאללה מלמדת על תסכול יותר מאשר על כעס. אבו מאזן וחבורתו מבינים שהם אינם מחזיקים יותר בקלפים שהיו בידי יאסר ערפאת. הם אינם יכולים לצוות על מדינות ערב לקיים יחסי איבה וחרב מול ישראל. הם יודעים שככל שיתקדם ההסדר החדש בין איחוד האמירויות לישראל, כך יזרח כוכבו של מוחמד דחלאן, אויבו המושבע של אבו מאזן שגורש מפת"ח בשנת 2011 והפך לבן חסותו האהוב של שליט האמירויות.

סיפוח לא היה מעניק לישראל דבר - רק עונשים

עניין הסיפוח של שטח כלשהו בגדה המערבית היה מלכתחילה מוקש בלתי רצוי, וכך כתבתי לא אחת בטור זה. גם נתניהו, שדיבר ועודנו מדבר על סיפוח, יודע שתהיה זו הכרזה שאיננה משנה את פני השטח ומחירה גבוה מתועלתה. על כן, נתניהו ויתר על משהו שגם הוא הבין שאין בו תועלת רבה, אם כי מפחד מיוסי דגן ובנט המשיך לנופף בו כדי לקבל תמורה אמיתית נגד "דחייה" של הסיפוח. מוטב לנו כך: סיפוח ואפילו של שטח קטן בגדה המערבית לא היה מעניק לישראל דבר. הצהרה כזאת רק הייתה מענישה אותנו - מצד האירופיים ומדינות נוספות.

יד האלוהים (צילום: Bongarts, GettyImages IL)
בלי שהשופט רואה, מראדונה ברגע השיא | צילום: Bongarts, GettyImages IL

כשאני הקטן בוחן את ההתפתחות האחרונה, אני נזכר משום מה בדייגו מראדונה: החלוץ הלא סימפטי שידע לתעתע ברחבה כרצונו, וכשצריך - להבקיע גול עם היד. מה שראינו אמש הוא מראדונה במצוקה, מיוסר, חסר מעצורים, מסוכן, אבל יודע להבקיע גול עם היד - ובלי שהשופט רואה. לא היה אז VAR.